נראה שמתי שמואלוף נמצא בעימות פנימי: הוא אינטלקטואל ישראלי שבסיס האם שלו כאן, אבל נקודת המוצא שלו מחייבת אותו להעביר ביקורת נוקבת על מה שמתרחש בבסיס האם הזה. "עזרו לי להגיע חזרה לשורה מבלי לוותר על גלות הפאנק", הוא כותב באחד השירים של "האסון מתחיל בארוחת העסקים", ספר השירים החדש שלו.

"השורה", של הלח"י, שאמנם ממנה ישחרר רק המוות אבל לא כולם התקבלו אליה גם בחייהם; ושורת השיר, שגם היא הייתה ועודנה נחלתם של בני עדה מסויימת, לרוב. ושתי השורות האלה, ששמואלוף נמשך-נדחה אליהן, מסרבות לקבל את העולם החדש. העולם הפוסט-פאנקי של שמואלוף, שהוא מורכב וביקורתי ודורש הכול – גם להיות ציוני וגם לא להיות גזען.
השירה של שמואלוף כועסת, רדופה, דורשת שינוי, אבל היא גם רחומה וכואבת. בניגוד לרדיקלים אחרים, שחלקם רק נהנים לראות את העולם נשרף, המקום המיוחד של שמואלוף, התווך שבו הוא מצוי, מאפשר לו למתוח ביקורת גם על המהפכה חסרת הזהירות, שאחריה "האבן התרוקנה מנוזלי גוף המילה". מה שווה מהפכה, אם אי אפשר לכתוב אחריה שירה, לא?

יובל אביבי במגזין "מנטוק" של גלובס על "האסון מתחיל בארוחת העסקים"

*

עזיבתי לברלין יצאה מהארון עם הכתבה של רועי צ'יקי ארד על פעילי מחאה מרכזיים שיוצאים לזמן מה ממעגל ההתנגדות למשטר. השתתפתי הן ב"ערב חדש" ביחד עם רחל עזריה, חברת מועצת ירושלים וגם ביום למחרת ב"אורלי וגיא" ביחד עם דפני ליף. תוכלו גם להאזין לתוכנית הרדיו של תמי מולד חיו ב"רדיו כל השלום", בראיון מלא עם דפני ליף.

–

• השיר החדש "מאה ואחת מלחמות של הלב" עלה במדור "מעורבות" בגלריה "בית העם" לצד יצירת אמנות של פיטר יעקב מלץ