משורר מחפש בית: שלומית ליר בביקורת על הספר "האסון מתחיל בארוחת עסקים"

hason_cover

משורר מחפש בית: שלומית ליר על ספר שיריו החדש של מתי שמואלוף

ספר שיריו הרביעי של מתי שמואלוף, "האסון מתחיל בארוחת עסקים", שיצא לאור בהוצאת "נהר ספרים" בראשית הקיץ, מתווסף למדף המתארך והולך של ספרי שירה בועטים, הטומנים בחובם, מעבר למטענם הפואטי, אמירה חברתית נוקבת של רגשות, מחשבות ותחושות שבדרך כלל נעטפת בתכריכי מוסכמות של שתיקה.

שמואלוף מגרד את החוט המבודד של תודעת עסקים כרגיל, וחושף את המתח בין תרבות הנעה במסלול בטוח וענייני, המתואר בדימוי של ארוחת צהריים עסקית, לבין מי שבחיווטיי חייהם עוברות תחושות בלתי נמחקות של אובדן, השפלה ואסון המתרגש ובא.

התחושה המרכזית העוברת כחוט השני בינות לשירים המחברים בין האישי – לחברתי ולפוליטי; בין הכאן ועכשיו לדברים שמקומם בעבר; בין זיכרונות אישיים, לקהילות מודרות כמו "תימני כנרת": הוא של זרות המובילה לחיפוש אחר תחושת בית.

תחושת האסון באובדן הבית, וחוסר השייכות מתורגמים בשירי הספר לפירוק והרכבה מחודשת של דימויים, דבר המוצא את ביטויו בשורות כמו "מכון ויצמן הוא לא מכון ליווי /לרעיונות סוציאליסטיים", או "עזמי בשארה כמו סנטה קלאוס" ו"סוקרטס בקטר". דימויים אלו פועלים לייצר שיוכים חדשים למקומות ציבוריים ודמויות היסטוריות באופן המנפץ את מבני הכוח המוכרים ומבנה אותם מחדש שינוי המערך ההגמוני המוכר.

השירים המאוגדים בספר מתארים מסע של חיפוש אחר בית שאינו צולח. במקום זאת, המקום היחיד בו מתוארות חוויות של שייכות ותחושה של בית הוא בשירה עצמה, המתוארת כמעניקה משמעות, מקום וחיים. דוגמה לכך ניתן למצוא בשיר "יהיו לנו בתים בשיר, אבל לא היה לנו שיר בבתים" שבו בתי השיר מהווים מטפורה לבית של ממש על חדריו השונים: "יהיו לנו בתים בשיר… יהיו לנו מטבחים בשירה… יהיו לנו שירותים בשירה…".

השירה, מעניקה לא רק חוויה של בית, אלא מתוארת ככזו שיש בכוחה להעניק מזור לפצע ופגיעה. כך, בשיר "בטבח האחרון הפגנתי, ואתה?" שבו המקום אותו מעניקה השירה מדומה לבית חולים של ממש, כאשר המנגנונים הספרותיים שבשירה, המטפורה והדימוי, מדומים לאמצעים טיפוליים: "זה לא פשוט להכניס פצוע / לבית החולים של השירה / כשאין תחבושת מטפורה / ואחיות של דימוי".

אין זאת רק שהכתיבה מעניקה בית של מילים לחוויות האובדן והאסון השזורים בספר, אלא שמתוך הכתוב עולה כי יש בעצם ההקראה של השירים בכדי לעורר חיים; כך למשל בשיר "יש מילים בעברית שאי אפשר לתרגם לשום שפה" שמואלוף כותב על "גויות משוררים / מתות-חיות בדרך להקראה". הדרך למפגש הקראת שירים, היא המקף המסמן את המעבר בין תחושת האובדן המתוארת במילה "מתות" למילה "חיות" הנסמכת אליה.

תחושת החיות שהשירה מעניקה לכותב אינה נותרת חבויה, היא רואה אור ומייצרת חיבור בין שמואלוף לקוראיו, שהם אחיו ואחיותיו למחאה ולשירה – קהילה מדומיינת המצטופפת יחדיו במעטה שמעניק בית שקירותיו, חדריו וחלונותיו עשויים מילים.

שלומית ליר היא חוקרת מגדר וניו-מדיה בתכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת  בר אילן

 ***

שמח לבשר כיהמאמר התפרסם לראשונה בבלוג של רני יגיל ב-NRGהספר "האסון מתחיל בארוחת עסקים" ניתן לרכישה מחיר מבצע באינדיבוק

כואב לנסוע, כואב יותר להישאר – טור חדש בבלוג במאקו, מסביר על ההגירה בטח יקרעו לי את הצורה בעקבותיו, אבל אין בי פחד

 

פינו את התקווה

***

בלוז שחור תלוי על עץ תלוש

***

האסון מתחיל בארוחת עסקים / יש מילים בעברית שאי אפשר לתרגם לשום שפה

***

מאה ועשרים ואחת מלחמות של הלב

***

הגרתי למדינה הלא נכונה

***

סיבת המוות: נחנק משירי אהבה

***

אל תאמר שר הביטחון, אמור שר המלחמה

***

ישראל

אודות Mati Shemoelof

משורר, עורך וסופר. A Writer
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s