כואב לנסוע, כואב יותר להישאר – טור חדש בבלוג במאקו, מסביר על ההגירה

6_March_2008_007

"עוזב, כי אין לי כוחות יותר"

אולי אני עייף. גם כלכלית וחברתית. כמה אפשר לחיות במדינה שבה המחירים מאמירים והתושבים יושבים בשקט? כמה זמן אפשר לשבת אל מול הגזענות שצובטת את לבנו ומקצרת את ימינו? החיים בישראל הולכים ונהיים קשים, אז אני עוזב לתקופה לא מוגבלת

כן, אני נוסע. אני לא יורד מהארץ. כי זאת לא ארץ קודש ואי אפשר להעלות אליה או לרדת אליה. בטח לא למדינת הלאום שהתמקמה פה ב-48 ומכנה את עצמה קדושה. אני עוזב לתקופה לא מוגבלת.

פעלתי משנת 2004 ועד היום במגוון של פעולות מחאה בכדי לשנות את דמותה של החברה האזרחית בתוך מדינת ישראל הכובשת והמפקירה את אזרחיה לעוני וחוסר כבוד. הייתי מעורב בהקמת סלון מזל בחיפה. הקמתי ביחד עם רועי צ'יקי ארד את גרילה תרבות וערכנו ביחד עשרות פעולות אמנותיות להשמיע את קול הסולידריות בחברה הישראלית.

אבל רגע לפני כניסת 2014 אני חש מיצוי. אין לי כוחות יותר. אני לא יכול לצאת להפגנה כמו שעשיתי בעבר. אני לא מצליח להחזיק את המגפון ולצעוק, ולזעוק את נשמתי. אולי נגמרו לי הכוחות כי יש כוח מוגבל לצאת להפגנה. ואולי אני עייף גם כלכלית וחברתית. כמה אפשר לחיות במדינה שבה המחירים מאמירים והתושבים יושבים בשקט? כמה זמן אפשר לשבת אל מול הגזענות שצובטת את לבנו ומקצרת את ימינו? כל בנאדם נורמאלי יבקש לחיות במקום אחר, שבו הוא לא יצטרך לקחת את עתיד המדינה על גבו ויוכל להעניק טיפה של נורמליות לנשמתו.

כואב לנסוע, כואב יותר להישאר

אינני מגלומן, שחושב ששינוי דרכו, הוא שינוי חייה של המדינה. אך אני מספיק מודע לכך, שהגלות שלי, כמו של אחרים, היא סוג של קריאה לישראל להתעורר ולחשוב על ילדיה העוזבים אותה. האם החלילן מהמלין ייתן לילדים שהוא לקח להודו, לדרום אמריקה, לברלין, לגלויות שונות ומשונות לדבר עם הוריהם. ואם הם ידברו האם הם יעזו לדבר על מה שאסור לדבר?! אני בא מהעיר חיפה, איפה ילדיה ואיפה נעוריה, העיר חרבה ללא צעיריה שעוזבים אותה. ומה בדבר ישראל האחרת, האם היא לא מהגרת לתל אביב? ישראל ארץ אוכלת יושביה. אבל זאת קודם כל מדיניות כלכלית וחברתית שדואגת לעשיריה ולא לעניה.

החיים בישראל הולכים ונהיים קשים, מהחרם הבינלאומי, והיוקרה המדרדרת עד למחירי הפרטים הכי קטנים של החיים. מחיר החלב שעולה. מחיר הלחם שעולה. הדירה שמחיריה מאמירים לשחקים. הטילים שנופלים על ראשינו והמנהיגים חסרי האחריות שמתעמרים בחיינו. הם מבזבזים לנו עשור, אחרי עשור. הם לוקחים את הנעורים שלנו והופכים אותנו למקומטים, ומיואשים יותר. התרבות חוגגת, הקולות מתקיפים מכל הכיוונים. אביב גדג' והבילויים, אבל את קולותיהם אפשר גם לשמוע ממרחק. ולא צריך להיות בתוך הגטו הצבאי הזה שסוגר על עצמו בחומה ומותיר את עושרו בידי מעטים.

כואב לי לנסוע, כואב לי להישאר, אז בחרתי בתקופה בלתי מוגבלת של יציאה מכאן. ויש לי סימפטיה לאנשים שמשנים בישראל ואין לי נאמנות למנהיגי המשטר שבגדו בתקוות המתחלפות של דור אחר דור. המחאה שייצרנו כבר נשמעת, אבל עד שתחלחל לתוך בגדי המנהיגות הישראלית, נצטרך כנראה להחליף דור שלם במדבר. אבל אסור להפסיק לדמיין את הארץ המובטחת, שבה ערבים ויהודים יחיו בשוויון בין הים לבין הירדן.

הטור החדש התפרסם לראשונה בבלוג שלי במאקו

אודות Mati Shemoelof

משורר, עורך וסופר. A Writer
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

14 תגובות על כואב לנסוע, כואב יותר להישאר – טור חדש בבלוג במאקו, מסביר על ההגירה

  1. ערן הגיב:

    בהצלחה. מבין אותך. לו היתה לי דרך חוקית להגר בעצמי, הייתי כבר עושה זאת. איבדתי תקווה.

    אהבתי

  2. dshalit הגיב:

    אין כמו חיים בארץ אחרת

    אהבתי

  3. nina ramon הגיב:

    שוב: המנהיגים אינם חסרי אחריות – העם הזה חסר אחריות, כי הוא שב ובוחר כל הזמן באותם אנשים שכבר נכשלו בעבר. אנחנו חיים בדמוקרטיה, פחות או יותר, ויכולו לבחור אחרת. ולא עשו כך.
    ולא הארץ אוכלת יושביה, אלא העם הזה אוכל את עצמו כל הזמ במלחמות פנימיות.

    אהבתי

  4. Mati Shemoelof הגיב:

    איזו דמוקרטיה בחייאת ראבאק, יש פה כיבוש פעיל. ולערבים כמעט ואסור להפגין. מעצר מינהלי. ומחזיקים מעל שני מיליון עניים חסרי כל. אירגוני הפשע, וההון מנהלים את הפוליטיקאים כמו בובות. נכון, שהעם הושחת אבל אני שם קודם כל את הדגש על המנהיגות. כי העם מנסה להחליף מפלגות, פעם הדרך השלישית, המרכז, קדימה, יש עתיד וכל החארות האחרות..

    אהבתי

  5. יובל ג. הגיב:

    מתי, צריך להודות באמת: חצי מליון מצביעי לפיד הצביעו לו כי הם שמים זין על הפלשתינאים, ועל החרדים, ועל מהגרי העבודה,
    ועל כל מי שהוא לא הם: החולמים על דירה בראשון לציון, שני ילדים פלוס דירה להשקעה בתל אביב. אז הם קיבלו
    מה שרצו. כלומר לא קיבלו – אבל זאת היתה בחירתם. היתה צריכה לקום מפלגת מחאה של צעירים, אבל הכוחות הצעירים
    של המחאה התגלו כזקנים מחופשים לצעירים, על אף הכוונות הטובות. והעניים? הם יצביעו, ותמיד הצביעו, למי שדופק אותם
    הכי חזק. צריך מפלגה סוציאליסטית חזקה חדשה, מפלגה ערבית מאוחדת, פלוס מפלגת העבודה, פלוס מרצ, וכל זה ביחד
    יצור גוש שאולי לא יהיה מיידית בשלטון, אבל יוכל לחכות באופוזיציה ולהרוויח אמון עד להגעה לשלטון.
    פני המנהיגים כפני העם. אין מה לעשות. ישראל היא בחציה מדינה של עניים בורים מפוחדים כתוצאה משטיפת מוח של איומים,
    וחציה האחר נהנתני וכל מה שמעניין אותו זה טיב הסושי במסעדות. ככל שאני כותב יותר, אני משתכנע שאתה עוזב בצדק…
    אבל מצד שני, עדיין יש כאן אנשים טובים, ועוד לא הכול אבוד פה. וחיפה שלך, מתי, היא בכל זאת אי של דו קיום שפוי יחסית,
    וגם יפו, עדיין, בינתיים, עד שההון ישתלט עליה סופית, וכו וכו.

    אהבתי

  6. Mati Shemoelof הגיב:

    נבלעו לי המילים עם הבשורה המרה על מותו בטרם עת של בלחסן. אבל תודה יובל על ההתעקשות והפירגון ואני אוהב את הגיטרה המנגנת חרישית מתוך הפה המקליד שלך.

    אהבתי

    • יובל ג. הגיב:

      אכן נורא. זה היה כתוב על הקיר – על כל האלבומים שלו. אבל עדיין – איש עם כל כך הרבה חיים, כל כך הרבה אמת
      בגיטרה ובמילים. אולי לא יכל יותר ועכשיו הוא נח מכל הסבל הזה.

      אהבתי

  7. דרור BDS הגיב:

    "כשאתה רואה את ישראל מרחוק, למשל דרך קריאת כתבות באתרי חדשות, בא לך למעוך אותה כמו ג'וק". – עפרי אילני מספר על חוויותיו בחו"ל.

    אכן כך. במידה ולא חיית בחו"ל בעבר, אעיד על עצמי כי ככל שחולפות השנים, כך הרצון גדל. הדבר הטוב ביותר בירידה מהארץ (כך לגרסת הציונים), או מההסתלקות מהמדינה הציונית עקב ההכרה כי בית המשפט הציוני לא יכול לשפוט משפט צדק (כך בשארה), היא ההרגשה שכה חסרה כאן שהינך לא רק נורמלי, אלא שדעותיך מקובלות על הכלל כדבר המובן מאליו, וכה בסיסי עניין זה, עד שכלל אין מציינים אותו. לא אתה ולא דעותיך מוקצות מחמס מיאוס, אלא ישראל היא אותו גורם שהס מלהזכירו, מוקצית מחמת מיאוס, כמצורעת היא בין הבריות. איני משורר ואיני יודע איך לתאר זאת, אז אתאר זאת כאחרון הישראלים. זוהי אותה ההרגשה לאחר שהסתובבת באוגוסט, בת"א או בדלהי, ולאחר זמן מה נכנסת למזגן. אז, ורק אז, אתה מבין כמה חם בחוץ.

    פעם, מזמן, באיזור שנת 95 או בסמוך לה, קראתי ראיון עם יעל לרר לרגל מינויה לתפקיד התמוה לדידם של הציונים. אמרה שם שהיא לא יכולה לשבת בבית קפה בת"א עם חברים ולהנות בזמן שהפורעים פורעים. אז התלוננה כי אף אחד לא מבין אותה, היום הדברים ברורים יותר. מה שטוב בבתי קפה בחו"ל (לא יודע לגבי ברלין, נכון לגבי הודו, נפאל, ספרד, פורטוגל) זה לאחר קריאת חדשות (והיום אפילו תוך כדי) אתה יכול לכנס סביבך אנשים ידידותיים ולספר להם מה עשו הציונים ברגע זה. מקשיבים לך! שואלים שאלות. אתה עונה, לא מייפה ולא מתכנס ולא מסייג ולא כלום. הנה הם הציונים! כאן בתמונה. הסתכל בעצמך.

    זו תודתי ותרומתי הצנועה לרגל הסתלקותך מהמדינה הציונית. תודה על כל מה שעשית ועל כל מה שכתבת. אנא המשך לעשות ולכתוב, הפעם במזגן!
    Fighting for Freedom! Protesting for Justice! Solidarity Until Return!
    http://www.al-awda.org/

    אהבתי

  8. Mati Shemoelof הגיב:

    כן, יובל, אולי עכשיו נשמתו המיוסרת נחה.

    דרור, דבריך נגעו בי מאוד. המדינה הזאת לא שייכת לקרקע ולתושביה. ואסור לנו להכנס למחשבה בינארית של הסתלקות. אנחנו שייכים לה יותר ממה שהיא שייכת לנו, אנו הכוח האמיתי. היא הזרה שמנסה לייצר כאן גטו צבאי. תודה

    אהבתי

  9. epk הגיב:

    שלום מתי,

    לא יודע אם אני מצטער לשמוע שאתה עוזב – כי זו באמת שאלה אתית, ופוליטית, ואישית לא פשוטה. מקווה בשבילך שתמצא סביבה להיות בה פעיל ומשפיע ומסופק, ושלא תיבש עטך בלי הפיגיון המשטרי הננעץ בך כל הזמן… רבים נזכור אותך כאן לטוב!

    אייל

    אהבתי

  10. מישהו הגיב:

    הפוסט הזה ממש מבע בי, מרגישים שנכתב על ידי מישהו אמיתי.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s