הגולֶה במולדתו (או: לקרוא את שמואלוף בבוליביה) / יחזקאל רחמים

בתמונה: יחזקאל רחמים מחזיק עותק של "האסון מתחיל בארוחת העסקים" בבוליביה

בתמונה: יחזקאל רחמים מחזיק עותק של "האסון מתחיל בארוחת העסקים" בבוליביה

הגולֶה במולדתו (או: לקרוא את שמואלוף בבוליביה) / יחזקאל רחמים

האסון מתחיל בארוחת עסקים, מתי שמואלוף. הוצאת נהר, 2013. 78 עמודים

"ישראל, לפעמים אני חושב שאפשר לאהוב אותךְ/ רק מרחוק."

כבר עמדתי בשערי ההוסטל עם התיק על הגב והשמיכה מחובקת מתחת לזרוע, כשהבחור מהקבלה מיהר אלי וקרא, "הגיעה לך חבילה!" הרבה זמן שלא קיבלתי חבילה, והתענגתי לרגע על רסיס נועם קדמוני: מעטפה ובה ספר נייר ודם. תחבתי את המעטפה הסגורה לתוך השמיכה המקופלת ויצאתי  לנסיעה מקוטעת שתימשך כל הלילה עד לפוֹטוֹסִי, העיר הגבוהה בעולם, שם על צלע אחד ההרים אשתתף בזריחה בטקס ראש השנה האֲנְדִינִי-אמאזוני. בדרך לטרמינל הוצאתי את המעטפה מתוך השמיכה, בחנתי את הבולים של "מהפכת משק המים" בישראל, והוצאתי ספר עשוי היטב בחומר ובעיצוב לתפארת הוצאת "נהר ספרים" של ראובן מירן. תחת עיניו החקרניות והמגששות של הנהג בחנתי את אורגיית הדמויות הפסיכודאליות-משהו על הרקע החלמוני בחזית העטיפה. אולי מַפָּה  אסוציאטיבית של פְּנים הספר. בכל אופן, עטיפה יפה מאוד (המאייר: רותם מקרית גת). על גב העטיפה ציטוט מאת המבקר אילן ברקוביץ', המצביע על שירת מתי שמואלוף, או לפחות על שיר הנושא, כשירת מחאה שאינה יוצאת מ"עמדה מדוּמה של סבל". בשיר הנושא, המופיע אף הוא על גב הספר, עיניי נמשכות, אולי בשונה מאלה של ברקוביץ', דווקא לשורה השנייה, שבה המשורר "מתכנס בחזרה אל הזרוּת". תמונתו של מתי מעלה בי חיוך כשאני מזהה שתי ידיים עלומות מסדרות בתשומת-לב את עניבתו, ואגב כך מחלצות מהמשורר חיוך מהורהר של רגע חמים; אני מדמה לראות ילד מבקיע באושר רגעי מתוך קפסולת דמות המשורר.

"...והוצאתי ספר עשוי היטב בחומר ובעיצוב לתפארת הוצאת "נהר ספרים" של ראובן מירן"

"…והוצאתי ספר עשוי היטב בחומר ובעיצוב לתפארת הוצאת "נהר ספרים" של ראובן מירן"

זרוּת, גלות והגירה נכתבים בישראל

עד הבוקר אני מוצא את עצמי קורא בספר פיסות-פיסות ומסיימו בטרם זריחה: ראשית, בְּוואן מטפס בהרים אדירים שחלק ממורדותיהם התכסו במעטה של קרח במהלך הלילה; בהמשך, בהמתנה לילית ממושכת בטרמינל של העיר אוֹרוּרוֹ הקרה (כלומר, הקרה!!! גם בתוך הטרמינל); ולבסוף, באוטובוס לעיר פוטוסי מתחת לאלומת אור עמומה בירכתי האוטובוס החשוך והיָשוּן עד כדי נחירות מנסרות. בתוך הקריאה המקוטעת והתמהמהות להרהורים בחלונות הקרים עלו בי מחשבות שונות, שאשתף מהן כאן, וגם תמיהה, למקרא אחת מכותרות השירים, "היגרתי למדינה הלא נכונה"; תמיהה שמא המצב היה "אמוּר" להיות הפוך. כלומר, מצב שבו ספר כזה נכתב מחוץ לישראל, והדברים שבו, הרוויים תחושת זרות, גלות והגירה, נקראים מישראל.

            ספריו הקודמים של שמואלוף רחוקים ממני פיזית חצי עולם, אך מהזיכרון לגבי שירתו, נדמה לי שאני מוצא בספרו הרביעי, ברמת התדרים, משהו אחר, בעיניי גם אחר לטובה: יותר מִטפחות וצורות ופחות זעם ישיר ומרוכז; תחושה של ריתוך יותר עמוק של האישי-נפשי עם החברתי-פוליטי. הפצע שהינו חלק מהמנסרה לראיית החוץ הסובב מגלה את עצמו יותר, והפצעים הופכים חופפים; צער העולם וצער האדם נמזגים זה בזה לכדי מציאות יותר שלמה. לצד חומרים "מוכּרים" – מהילדה במחסום, דרך תימנֵי כנרת, ההעסקה פוגענית במכון ויצמן (שאינו "מכון ליווי לרעיונות סוציאליסטיים", 16), מחירי המים וחשבון הבנק, ועד לדיבור הלא-מקרי בלשון נקבה ול"אטלימוּת" הכללית – מצאתי רגעים פואטיים יפים, אולי מסוג חדש, דימויים שמרחבים את המרחב האסוציאטיבי המוכּר (למשל, "דפי תלמוד בוערים מרוב תשוקה", 34), אסוציאטיביות ציורית ("עצים רוקדים בין פרחי לוטוס שחונקים דגי זהב", 32), מוסיקליות ומקצב ("ככל שמתייתרת עבודת המשוררת", 25; "אני קשקוש שנמחק באלפי מחקים/ אני אבק לרגלי אנשי עסקים", 60) ועוד משפטים שאהבתי בלי להזדקק לנימוק ("התנים לא כל כך טיפשים בלילה", 74).

 שלוש גַלוּיוֹת

עם ההתקדמות בקריאה ובמסע, העדות על ההגירה "למדינה הלא נכונה" – שמעלה בי לא מעט מחשבות אישיות – מתבררת כמעטה שמתחתיו שוכנת תחושת הגירה וגלות בעלת עוצמה, ויותר מרובד אחד. הנה שלושה רבדים של גַלויות שבהם הבחנתי בוקעים מן הטקסט:

  1. גלות פיזית – זוהי הגלות במדינה הפיזית שעליה כותב המשורר מתוך ביקורת, ריחוק ואכזבה; מדינה שבה הוא "לא מוצא את הדרך" לביתו (18), ושבה המילים "מחפשות גן עדן אחר" (16); זו המדינה שאיתה הוא מקיים דיאלוג ישיר, ומסביר לה, הכי 'דוּגרי' שיש, "אַת הופכת אותי למהגר/ אני מקים את ארצי הנוכרית לצידךְ ובתוכךְ" (17).
  2. גלות במדינת השירה, גלות פואטית – הגלות אינה רק במדינה שאת שמה נושא השיר הישיר "ישראל", אלא גם במדינה אחרת שמופיעה באחד השירים כ"מדינת השירה". השירה והשפה הן דברים מוחשיים מאוד, ואף מרכזיים, בעולמו השירי של שמואלוף: למילה יש גוף וחוֹמָה, השפה יכולה להיות מובטלת ואף להירצח, אפשר לטוס ב"מטוסי אותיות", ולשירה – או ל"מדינת השירה" – יש אף שרת חינוך, בית חולים ותנאי העסקה שבמסגרתם אפשר אפילו להיות מפוטרים מהשירה.
  3. גלות במרחב האישי – בנוסף  לשתי הגלויות הראשונות, מתקיימת גלות שלישית, מעט דקה יותר בנוכחותה – שאינה בלתי-קשורה לשתי הראשונות – הגלות במרחב האישי הקרוב ובמרחב הפנימי: היעדר הבית והיעדר החיבוק; הקיום שבו המשורר הוא "זרע ללא אדמה,/ הוא חי על פני המים/ ומת ליבשה// הוא נשוי לרוח" ו"מחפש אחרייך בביוב השמיימי של נהרות הזפת" (11), הקיום שבו הוא שומע "תינוק צורח, יש איפשהו תינוק זועק/ בחדרי" (28). התינוק הזה צורח מן הסתם ממקום יותר עמוק מהחדר, אבל הדימוי יפה מאוד, איפשהו בחדרי.

קריאה מתעכבת פנימה נותנת שתגובת המשורר לעולם שהוא מתאר – או לעולם שעולה מעצמו מתוך הרצף – היא רצון להתקבל, להיות אהוב, למצוא בית ולזכות בחיבוק, גם בַּמקום שבו לתחושתו, בעת פינוי התקווה (השכונה אך לא רק), "רק לפודל הלבן יש מלונה" (65). בדיאלוג שלו מול המדינה הראשונה הוא כמו-מצפה – באופן מפתיע-משהו עבורי – להיפוך המצב, "ישראל, אני יודע איך איבדתי עניין/ בעניין שלךְ, ישראל מתי תתענייני/ בעניינִי?" (59), ואולי הוא אף מחכה לכינון יחסי אהבה – כן, איתךְ ישראל! – ישראל שהמשורר "חולם רק עלייךְ" (56), ותוהה: "ישראל, לפעמים אני חושב שאפשר לאהוב אותךְ/ רק מרחוק" (57); בממד אחר, המשורר מעוניין למצוא "עיר מקלט בשירה" (22), ואפשר שגם הד הכרה ניכר יותר במרחב הזה (אגב, וזה רק רבע-קשור, אבל בהתחשב בהיקף העשייה, הדיאלוג, ההשפעה והחיוּת של שמואלוף במרחב השירה החי, ולא רק ככותב, הגיע הזמן להתעלם מסלידות ומריחוקים פוליטיים, ולהעניק לו הכרה "ראש-ממשלתית" מסוימת שתרחיב מעט את הנשימה; אבל זה, כאמור, שייך לניתוח אחר). אותה כמיהה להיפוך הגלות והזרות באה לידי ביטוי בלבוש אחר גם במרחב האישי-פנימי, האינטימי, שבו, בעבור המשורר הזה מתברר ש"חיבוק הלילה הוא הנשק האמיתי של צבאותַי" (67).

בכל זאת בית בתוך הגלות

מהביקור בפוטוסי אני חוזר באוטובוס יום. אני מסתכל מהחלון על המרחבים הגבוהים, החזקים, השקטים, מתבונן בפסגות מושלגות שמופיעות פה ושם במרחק, ונושם. ונושם. אני שוב מוציא מהתיק את ספר השירים של מתי, מן הסתם אל הקְשר אחר לחלוטין מזה שבו הם נכתבו, עובר על שורות שסימנתי לעצמי ומדי פעם חוזר לבהות בנוף שנע לאיטו לאחור. אני חושב שאני מכיר את המדינה ששמואלוף כותב עליה ונמצא ביחסים שלו איתה. ועכשיו אני מכיר עוד אחת, ועם הזמן יותר ויותר. הנודד רואה את היפה ואת הקשה, ואולי מבחין בעיקר במה שנוגע בו או מה שמתקרב אליו. הגולה במולדתו מרגיש וחי את הכאב. במקרים נדירים הוא גם כותב על כך, וטוב שכך. באיזו קריאת לב ממרחקים של הספר הזה, שאינה מחפשת או זקוקה לנימוקים, עולה בי פתאום ההרגשה שהכותב הזה, או מתי, ידידי, נמצא על סף כלשהו של מיצוי התנסות ושל התבוננות ("איפה אני", 45; "מי אני, למה אני עושה את מה שאני עושה", 12, אבל זה הרבה מעבר לציטוטים נקודתיים), שאפשר שעשויים להוביל אותו, אחרי פרק חיים שדומה שמסתכם לו מעצמו, לעמידוֹת אחרות מול שלושת רבדי הגלות שקראתי בספרו. איכשהו הרגשתי את זה דרך השירים. שיעור מבוא ברוחניות ובצלילות הראייה מלמד שאנחנו לא יכולים לשנות את המציאות (אני לא באמת מאמין בזה עד הסוף), אבל אנחנו יכולים לשנות את התגובה שלנו למציאות. בעקבות הקריאה, אני חושב על תגובות אפשריות אחרות לאותה מציאות, על מרחב נוסף לחקירה שעשוי להמתין בהמשך הדרך. למשל, לוותר על הציפייה, על הבית החיצוני, על הרצון להתקבל ואפילו על החיבוק, ומבלי לוותר על האכפתיות ועל הרצון לשפר ולקוות… בשתי נקודות בספר אני מוצא התכתבות אישית של שמואלוף עם כתיבתי שלי; התכתבות שמציעה שאולי בתוך "הגלות השנייה" מתקיים בכל זאת סוג של בית רעיוני מופשט, סוג של קהילתיות פואטית, ומאירה באור אחר, מעט חמים יותר, את הגלות, במיוחד על רקע ההנחה שלמטריצת ההשפעות וההתכתבויות יש מן הסתם הרבה יותר משני קצוות (שני הרגעים מופיעים בכותרת השיר "סיבת המוות: נחנק משירי אהבה", שאך סביר שמתכתבת עם השורה "סיבת המוות: עוני" מהסיפור הקצר "מים", שלמדתי שמתי מלמד מזה זמן בסדנאות הכתיבה שלו, וכך לגבי ההתכתבות עם הרעיון הסוציו-פואטי של "היהלומים השחורים" ממסה מיוחדת שכתבתי לכבוד כנס ספרותי על הספרות העכשווית "יהלומים שחורים: על הגעת השוליים לספרות בישראל").

צפו: סיבת המוות – נחנק משירי אהבה ב"השקת האסון מתחיל בארוחת עסקים" 

דיאלוג מחויך, או: היגרתי למדינה הנכונה?

אני מסתכל על נקודות חיות שרוֹעות במרחק, ותוהה עד איזו מידה באמת אפשר לייצר מרחב מוגן מהיחסיות הסמיכה ומההיקשרות של אדם בסבך יחסים עם מקומות, נסיבות וממדים שבהם הוא חי. אני מסתכל על משפט מסומן שלא הבנתי עד הסוף, ותוהה אם תוכל, מתי, "לערוף את ריצת תחרות שירתךָ" (63) בלי לערוף את ראשךָ שלך, וגם בלי לערוף את שירתךָ; כלומר, אם תוכל לערוף את הריצה ואת התחרות מתוך העשייה, אך לא את השירה, או לפחות לא את שירת החיים. אני קורא את המשפט הזה שוב ותוהה מחדש למה מתי התכוון, כשהאוטובוס עוצר בצומת שומקום ואישה מקומית בלבוש מסורתי עולה עם קערה מלאה שקיות עם פיסות בשר חתוכות בצורת עלים דקים ותפוחי אדמה מבושלים. אני תוחב את הספר לתיק ומתעניין מתוך סקרנות איזה בשר זה. "לאמה. בשר של לאמה. תיקח אחד?" אחד הנוסעים מעודד אותי לנסות ומבטיח: "זה טעים, ריקוֹ!" (המבטא בוליביאני הררי, אז זה נשמע כמו ז'יקוֹ). אני אומר שהחלטתי שאני לא אוכל לאמה אף-פעם, שאני מחבב את החיה הנחמדה הזאת ומעדיף לאהוב אותה מרחוק בעיניים. האיש צוחק ומסביר לי שאני טועה, ושהחיה הנחמדה שלא אוכלים זאת בכלל ביקוּניָה (שאומנם דומה ללאמה, אך הרבה יותר עדינה ונדירה) והוא שוב מאיץ בי לטעום, עכשיו יחד עם שכנו לספסל. נוצר דיאלוג מחויך מסביב, ואני מסביר שאני מלא. מה זה מלא? מלאניסימוֹ! פשוט כי אכלתי הרבה ביקוּניה לפני הנסיעה. אישה שיושבת מאחורי שואלת כמעט בבהלה אם באמת, והנוסע המאיץ מזדקף ואומר בקול שכולם ישמעו – "ביקוּניה! איך באמת? איך באמת?"

הדברים התפרסמו לראשונה בתאריך ה-19 באוגוסט 2013 בפייסבוק של היוצר יחזקאל רחמים

כל הצילומים הם של יחזקאל רחמים וכל הזכויות שמורות אליו בלבד.

 

הופעה לפני אחרונה במזה"ת: ספוקן שירת "אחוזי לחות" – זוגות של יוצרים מתחומים שונים נותנים פרשנות אישית וחסרת מעצורים

1233975_10151615983907297_446138161_n

 

אודות Mati Shemoelof

משורר, עורך וסופר. A Writer
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

7 תגובות על הגולֶה במולדתו (או: לקרוא את שמואלוף בבוליביה) / יחזקאל רחמים

  1. דני הגיב:

    רשימה יפה של איש יפה

    אהבתי

  2. יובל ג. הגיב:

    יחזקאל המאמר מעניין ומעורר מחשבה על שירת מתי, אבל השיא שלו
    הוא התמונה שלך למעלה: מצחיקה אש!

    אהבתי

  3. Mati Shemoelof הגיב:

    תודה ליחזקאל!

    אהבתי

  4. קריאה יפה בשיריו של מתי שמואלוף. בהצלחה לכם יחזקאל ומתי. חיזרו הביתה (כן, כאן זה הבית) בזמנכם החופשי. יהיה מי שיחבק אתכם כאן.
    גיורא

    אהבתי

  5. יחזקאל רחמים הגיב:

    מתי, איזה יופי של טיפול ברשימה. מרשים באמת.
    תודה דני, ולך יובל על המחמאה המחויכת. היה ממש קר, בתוך הטרמינל ובטח שבחוץ.
    וגיורא היקר, תודה גדולה על הדברים מחממי הלב. אמן, כן יהי רצון.
    יחזקאל

    אהבתי

  6. Mati Shemoelof הגיב:

    יחזקאל אני מאחל לכל כותב, כזאת רשימה וחברות, ופרשנות כלולות בתוך החיוך והתמונות מלאות האהבה הזאת, שהיא גם חיבוק למילה וגם למקום ממנו באנו. אני זוכר אותי מסתכל עליך עומל בבאזל על הספר שלך, בכזה להט, הולך עם המחברת וכל השינויים ונתת לי השראה. נפגשנו במילים ונמות בתוכן.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s