סוכות, גלות וברלין

זמן ערב, בשירו של אהוד בנאי, כל היום במסע,  מי שמחכה לו היא אהובתו – המלנכוליה עצמה. בסוכות אני יוצא למסע. המטרה שלי, היא יציאה לגלות. אותה ארעיות תחכה לי בכל ערב, כאותה מלנכוליה של אהוד בנאי בשירו המפורסם מסוף שנות השמונים.

לא בכדי מלווה עצמו אהוד בנאי בלהקת "הפליטים" ולא להקת "הבורגנים". דווקא בסוכות שבו עולים לרגל, אני יוצא לנדודים. הסוכה שלי תהיה ארעית. נקודת ההתחלה – ברלין. אחריה מי יודע מה יוליד יום. המקדש הוא הכתיבה, כי עם רוחי גוויתי. אני עולה לרגל המילים. יהודים מאז ומעולם לקחו את המילים על גבן כך נשמר התנ"ך הקדוש. גם היום איני שוכח את אותיות העברית, אני לוקח אותן על גבי, כי עברית היא השפה שבתוכה אני יוצר. סוכות הוא אחד משלושת הרגלים, ועכשיו עם בואי לגלות, אעלה לרגל רוחנית, יהודית ודתית מבלי להיצמד לטריטוריה כזאת אחרת. בית המקדש שלי הוא ספר הסיפורים, אליו אני מתכוון בכל השנה.

המסע אליו יצאתי

התארך אל תוך הלילה

לבד בצד הדרך

בנופים לא מוכרים

פרצופים זרים

בתים דולקים בתוך החושך

מדורה של נוודים

רכבת של חצות

(מלנכולי, אהוד בנאי)

כמו בשיר של אהוד בנאי, גם אני מלנכולי, מתרוקן ומתמלא במרה שחורה (וגם צבעים אחרים), לא רגוע (גם שם משפחתי היה "שלו"), ולא שקט (קול באס) עם העולם (הוא התחיל ולא אני). אנל'א מוכן להיכנס לתוך הסדר המצופה ממני (רווק, עדיין כותב, מקריח ולאו דווקא בסדר הזה). מדוע מלנכוליות מוציאה אותך למסע וארעיות. ובכן אחת הסיבות לכך, שאתה חסר בית (מחירי הדיור בישראל רק גואים), ולכן אתה בתזוזה לקראת בניין בית חדש. שרק אותו בית רענן לא קיים בנמצא, אז הנה אני נוסע להתארח בבתי זרים, אל המקום שבו נרדפו בעבר יהודים ועכשיו חוזרים בגדול (בין 20,000 אלף, לבין 30,000 אלף ישראלים בברלין).

יש שטוענים שהסוכות היו ענני הכבוד האלוהי שהיו סכוכים על ישראל במדבר. אני מוצא את הפרשנות הזאת מתאימה, לרוח הנדודים, של אותה מדבריות אליה אני קופץ. במדבר אתה נאחז בעננים שבאו וחולפים ומי יכול לתאר מראה יותר יפה וארעי מענני הכבוד של השם. אולי בעזרתו אראה את ענניו דווקא כשאצא למסע.

בכל עיר נמל מוארת

או בכפר יושב על המים

בשעות מעורפלות

שנמוגו כעשן

לא עזבה אותי

היתה לאורך כל הדרך

ילדה של נוודים

בצל הסמטאות

(מלנכולי, אהוד בנאי)

המסע מתחיל בעיר נמל מוארת, אבל הופכת לדרך. כי כשיוצאים אל תוך הלא ידוע, לא יודעים היכן מסיימים את המסע. הדבר היחיד שאני יודע בתור סופר יהודי, הוא מאין באת (מתוך המילים) ולאן אתה הולך (לכיוון של כתיבת ספר) ובפני מי אתה עומד ליתן דין וחשבון (העורך שלי ששואל איפה כתב היד שהבטחתי). הסוכה היא ארעית, המסע של הוא ארעי, וגם הכתיבה שלי היא ארעית. הכול נעשה, אבל מי אנחנו שנוכל להשאיר רושם על גבי הכדור הארץ הזה, שהגיע מתוך הבוהו, וממשיך אל התוהו. ובכל זאת, אני כאותה ילדה של נוודים, בתנועה, המילים בתנועה, הספר בתנועה ובסוכות מתחיל ההתרגשות.

הצללית שלה חומקת

מרחפת על המים

בשעות מעורפלות

שנמוגו כעשן

(מלנכולי, אהוד בנאי)

אין בסופו של הפוסט הזה גאולה,  גאולה קיימת רק בסרטים הוליוודים עם סוף טוב הכול טוב. אני יוצא לגלות. אך מעולם לא הפסקתי להיות גלות גם במקום בו ישבתי (עזבתי את חיפה לתל אביב). גם אחרי שאפרסם את ספרי הבא, אמשיך לשאת את המילים על גבי ולהתדפק על גבי ערים, כפרים, בשעות מעורפלות, שימוגו כעשן. כאותו רוכל זקן, היהודי הנודד , בסיפורי עגנון.

 הדברים התפרסמו לראשונה בתרבות IL לבקשת ההזמנה שקיבלתי מדויד פרץ

אודות Mati Shemoelof

משורר, עורך וסופר. A Writer
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על סוכות, גלות וברלין

  1. יובל ג. הגיב:

    יפה יפה מתי. הרבה סופרים ומשוררים כפו על עצמם גלות, זרות מולידה יופי, ישראל היא קיבוץ אחד גדול.

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s