מפרפר בין עדי עסיס לבין ענת לוין

שני ספרי שירה "ילד" לעדי ועסיס ו"מפה לפה" לענת לוין מהווים יחידה אחת שמביטה באותה חוויה כשביניהם תהום מיגדרית. מדובר בניסיון להביא ילד/ה לעולם, תהליכי הפריה ואי היכולת למצוא פתרון לבעיה הפיזית.  אותה חוויה חברתית של בני זוג משוררים הופכת לשירה ומאפשרת לנו להביט במה שבין הגבר לאישה. זאת אינה שונות מהותנית, כי אם הבדל תודעתי. איך אותה חוויה מתרגמת למילים אחרות, שמביאות לנו תפיסות עולם מנוגדות. אני כבר מהתחלה מכריז: לא אנתח את שני הספרים, אלא רק ילווה במסע דילוגים, דרך חלון הזדמנויות של נגיעות את השירים הפותחים את הספר.

עדי עסיס

1.

אֵין לְךָ בָּשָׂר

יֶלֶד, אַתָּה דָּם

קוֹלֵחַ בֵּין הָרַגְלַיִם

שֶׁל אִמָּא שֶׁלְּךָ

לָאַסְלָה

אַף אַחַת מִזְּרִיקוֹת

הַתְּמִיכָה שֶׁהִזְרַקְתִּי

לֹא תָּמְכָה,

מֵהַהֵרָיוֹן נִשְׁאֶרֶת לָךְ גַּבְשׁוּשִׁית

עַל הַיַּשְׁבָן

הַמֻּמְחֶה לְהַפָּלוֹת חוֹכֵךְ בְּדַעֲתוֹ

וּמִתְחַכֵּךְ בַּבֶּטֶן

שֶׁל מַזְכִּירָתוֹ

הוּא יִרְשֹׁם לָנוּ עוֹד בְּדִיקָה

הִיא – חֶשְׁבּוֹנִית

הלידה | ענת לוין

כואב לה. והיא צועקת "אימא" כל נשימה שלישית, כשהיא יכולה לאסוף את האותיות מתוך געש הציר, לומר את המילה הראשונה. היא בקושי נמצאת בחיים עכשיו. רק נושמת חזק, כאילו עוד מעט יעברו הנשימות שלה למי שבתוכה, והיא תיוותר נטולה. עכשיו היא צריכה עזרה, צועקת למי שיכולה להציל אותה מלידתה, לקחת אותה חזרה אחורה, להתחלה של הזמנים שלה.

בהתחלה של הזמן היא בעצמה עוברית עטופה בנוזלי רחם, בריר, בדם, שטה במעמקים וכלום לא כואב לה, רק מים מכול העברים מערסלים אותה לגדול. אחר כך נגמר הים, והיא נותרת מפרפרת בחרבה, אחר כך מושכים בגולגלתה במכשירים קרים, ואוויר קשה תוקף אותה, ומחוברת לטבור, סוטרים לישבנה קלות, והיא בוכה את עלבונם של היונקים הגדולים. אחר כך חותכים אותה מהשייכות שלה, והיא נאלצת ללמוד לשחות לבדה באוויר היבש, ואז לזחול, ללכת, לרוץ, לדבר במילים, לאחוז במוצקים, עכשיו היא שוב שוכבת בנוזלים. איפה היא?

כואב. צועקת. אוי, אימא. ומישהי אומרת, תדחפי תדחפי. דוחפת. ונדחפים אליה. זה כ ו א ב. תעזרי לי, אימא. האיברים שלה מתפזרים, היא עכשיו איבר איבר איבר ואי אפשר להציל. מישהו אמיתי בתוכה מבוהל, שורט את הדפנות בציפורניים קטנות, דוחף אותה לעמוקים, חותכים אותה בסכינים, היא שוכחת איך נושמים.

כבר ברור שבחוויה של עדי עסיס, אין שם לשיר, אלא מספר. כלומר כבר מעבר לתוך הסדרה של המצב של תהליך הפריון. חוסר יכולת לקרוא לו בשם. אך חשוב לזכור שהוא קרא לספרו "ילד". אך לדעתי השם יותר הולך לכיוון של התחלה לדבר על הדבר, לעומת היכולת הנשית מלכתחילה לדבר על המצב הבלתי אפשרי שלא מוליד ללידה. ובכל זאת היא קוראת לשיר הפותח "לידה". דווקא במקום של ההיעדר.

בשיר של עסיס, הלידה שהיא הפלה מסתיימת בעולם העסקים, כך מתגנבת לה ביקורת קפיטליסטית על התהליך. אך גם בו בזמן יש בריחה מהיכולת לעמוד ברגש ולחוות אותו. זאת אל מול החוויה המגדרית של לוין שמסתיימת דווקא בשיחה על האסון אך עם אימא. האישה הולכת לתוך עמוד השידרה המגדרי, הגבר מייד מאבד את היכולת לדבר הרגש ועובר למרחב הציבורי, שבו הוא שולט, המרחב הפוליטי, העיסקי (אם תרצו להרחיב קראו דברים שכתבתי בהקשר של מרד אדיפלי נשי במאמר על יצירתה של רונית מטלון).

אם קוראים את השיר של עדי עסיס, מחד גיסא, כרפלקסיבי, מתגלה לנו יותר מכל, שהוא הילד, ללא הבשר, הוא הדם, הוא קולח בין הרגלים (רמז לאיבר מין), ונופל לאסלה ללא הצלחה להגיע לחיים (חרא), הזריקות (ניסיון לכונן גבריות) שהוא עצמו תמך (טכנולוגיה לייצור העצמי) לא תמכה. מההיריון (באופן חתרני עובר לדבר בלשון נקבה) גבשושית. למי הוא אומר זאת? לאישה שלו? לחלק הנשי שלו? ההתפצלות חשובה מאוד. ושוב הוא חוזר למעשה האהבה הבלתי מתאפשר, אי היכולת ליצור את הבורגנות והסדר החברתי. עם אותו מומחה להפלות שחוכך בדעתו ומתחכך בבטן של מזכירתו. כלומר במקום להיות בתוך המקום של ההכלה של הרגש של הכישלון, הוא שוב חוזר בצורה פוסטראומטית סביב ההיריון המלאכותי שנוצר בעולם העסקים. מה שיוצא מתוך ההתחככות של הרופא במזכירה היא עוד בדיקה, לרשום בדיקה (רמז לכתיבת שירה). והיא תרשום חשבונית ועדי יכתוב שירה. כלומר כאן הרמז שכל מה שיוצא לנו מתוך החויות הן מילים שלא מצליחות להתגבר על הרגש. אך ענת לוין תוכיח לנו בדיוק ההפך.

השיר של ענת לוין מאידך גיסא מתחיל לא בדם בילד שהופך לדם, כלומר לסמל של הטראומה של ההפלה, ובמובן המטא-פואטי אי יכולת לכתוב, ההפך. השיר מתחיל ישר בהפנייה של הקוראים אל הכאב. הלידה של שיר מתחילה בכאב. היא מתחילה בנסיון ליצור מקום חדש. אך מול הניסיון ליצור מקום חדש היא מיד עומדת מול אימא, גם כמו שציינתי בעמוד שידרה מטריכאלי, אך גם במקום של אותו איום. האימא הביאה אותי, המשוררת הביאה אותי ואני לא מצליחה לכתוב את הסיפור שלי. היא לא הולכת קדימה אל אנשי העסקים. ההפך היא רוצה להגיע אחורה בכדי להתקדם. היא הולכת אל האימא, הנשימות שנעלמות, העזרה שהיא תזקוקה לה. היא רוצה דווקא הפוך, להגיע להתחלה ולא לסוף. הלידה של השיר היא זאת שגומרת אותה. היא לא רוצה לייצר את השיר בכדי להרוס את עצמה. היא לא במקום האדיפלי, שהשיר שלה יחליף את המשוררות הקודמות. ההפך, התהליך הגברי הזה מאיים עליה והיא מחפש ממד חדש, אולי היברידי שיוכל להכיל הן את הלידה ואת המקום החדש שלה.

והיא מצליחה במסע אחורה ומגיעה לתוך הרחם של אימא, שוב בתהליך של הדיאלוג המטריכאלי. אך היא מודעת לגבולות והלידה מוציאה אותה החוצה. היא לגמרי מדמה את התהליך של הלידה, אך היא הופכת לשיר עצמו בלידה המטא-פואטית הזאת. היא יולדת את עצמה, בדימוי בכדי לגלות את המקום שאליו היא חותרת (המרחב הגברי). אין כאן גברים כשמנסים לכתוב בצורה נשית, ההפך יש כאן את האימא בדיאלוג, של האישה שבוראת את עצמה. האם יש אפשרות לכתוב בצורה נשית במרחב גברי מדומיין. לא. אולי צריך מחשבה חדשה לגבי המרחב שבתוכו אפשר ללדת. ואם חוזרים למרחב הפיזי. גם בתוך כאן, לעדי אין את אבי או אימו, ההפך בסוף השיר הוא מגיע לזרים ומרגיש יותר זר.

אודות Mati Shemoelof

משורר, עורך וסופר. A Writer
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s