נקרענו אליךְ : עיון בשיר של יעקב ביטון
בספר שיריו השני יעקב ביטון יוצר מתיזציה של סמליו. זאת שפה של מיתוס, אך בכדי להבין את המרחב המיתי, עלינו לחזור שוב הן להיסטוריה הנוצרית והן ליהודית, ולמקם את הסמל בתוך הזמן. מתוך השיר המשווה בין האדם והעורב והמשפחתי, אני מבקש לצאת למסע ברחבי הזמן, בכדי לפרוץ את גבולות המיתוס ולהחזיר אותו לידינו. נגלה בשיר סמל נוצרי לדיון עם המוות, כטישטוש גבולות של מודרניות, אך בתוך מראה מורכב יותר נמצא גם התכתבות עם הקריעה היהודית המזרחית וקפיצה אל מעמקי הטראומה כשהיא בתהליך מתמיד של מיתיזציה פואטית ומבקשת לסמן שחוּרות ותהליכי הגירה מורכבים.
לא יכולתי לשכוח להבדיל בין כתפי לכנף העורב, הרי
שהייתי בן אדם חי.
נסמך על תכונת יסוד האמת – האחדות.
אך
שגר נוצות שחור זה
הזכיר לי
את אבי
חנוט במעיל החשכה גם בחדרו.
א. העורב הנוצרי והמודרניות המתמוססת
בחלק הראשון של השיר של יעקב ביטון, העורב הוא אותו סמל של מוות בנצרות, אותה חיה היכולה לאכול את גופו של אדם, היא זאת אשר ניזונה מבשרו, ולכן מופיעה בשיר של יעקב ביטון. היא לא רק מבדילה בין חיים ומוות, אלא גם מסמנת את הקו שבין טבע לתרבות. ביטון לא יכול לשכוח את המרחק שבין הכתף שלו לבין כנף העורב, וזה הופך אותו למת. אם הוא יכול היה לשכוח, הוא היה חי. ביטון אומר לנו שהוא לא יכול לשכוח מהמוות, ולכן הוא מת, כשהוא עדיין בחיים – מחזיק בזיכרון מקולל. ביטון מתפקד כמעין 'מת-חי'. ומה שמשאיר אותו כשהוא נושם בחיים זאת אותה האחדות (הרוחנית, האפיפניה – הרגשת התמזגות בכול וכול) – על תחושה זאת הוא נסמך בכדי לשרוד. ביטון רואה הקבלה בין המוות לבין החיים ובין החיים לבין המוות, ואותו גבול שהוא בין מבשרי המודרניות, מתמוסס ואיתו גם הגבול שבין הטבע והתרבות.
בחלק השני, של השיר, אותו העורב, שהוא מכנה בשם "שגר נוצות זה" (האם שגר בהקשר של בהמה נחותה? או סתם בהמה?) לא רחוק ממנו כלל וכלל. ההפך הוא הנכון. העורב הזה, נכנס לתוך הסדר האדיפלי, הסימבולי של האדם. העורב, סמל המוות, הגותי, מזכיר לביטון את אביו, כשהוא חנוט במעיל החשכה גם בחדרו.
כל השיחה על הדימוי של המוות של ביטון כשהוא עודו בחיים, הופך לצורת זיכרון שלו את אביו. המוות החי, אותו מת-חי הוא הזכרון של ביטון את אביו. אביו הוא סוג של מת-חי, כשהוא חנוט בתוך מעיל החשכה גם בחדרו. המעיל החונט את אביו, הוא אותו מעיל כנפים של שגר הנוצות השחור, העורב. המוות הוא האבא שלנו האוניברסלי, והאבא שלנו הייחודי, אותו אב שגידל אותנו, אך אותו אב אדיר שיצר את המשוואה הסימבולית שבתוכה אנו מתנהלים.
אחרי הגילוי האדיפלי, אפשר לחזור לתחילת השיר ולקרוא אותו בצורה אחרת לגמרי: לו יכולתי להבדיל בין הכתף שלי, לכנף של אבי המת, הרי שהייתי בן אדם חי. אבל אני בן אדם, כי אני מרגיש בחיי הזדהות מלאה עם אבי, בזמן שהוא כבר עזב אותנו. ובכל זאת מה שמחזיק אותי בחיים מול אבי המת, זאת תחושת האחדות שעומדת בין החיים והמוות, שהרי ראשית החיים בסיומם, וסיום החיים בראשיתם. ובכל זאת, הטבע הזה מקיף אותנו, הוא אבינו, גם כשהוא תקוע לנו בזיכרון, חנוט, בפורמאלין, בתרבות שלא מצליחה לעכל את המוות.
ב. קרא קריעה
במאמר "תום ותימהון" של שבא סלהוב כחלק מהקטלוג "בקצה המחשבה" ליצירת האמנות הפלסטית של אהרון מסג היא מוצאת בעורבים מרכיב נוסף, שאפשר לראות בו שער לשיר הנ"ל של ביטון.
"משפחתו של מסג ידה כליל מנכסיה עם עלייתם הבהולה, הנמלטת, לארץ מעיראק, יחד עם ההתרוששות שימרו הוריו בהצלחה את גינוניו המטריארכליים של הבית היהודית-מזרחי. השבר שערער ורוקן את סמכותו הפטריארכלית של האב, הובלע וטושטש. ההדרה והכבוד והכבוד הישנים נשמרו בכל תקוף גם אם מעמדו הבלעדי של האב, כמפרנס וראש הבית התרסק עם ההגירה. אביו של מסג, היה חייט של תפירה עילית בבגדד. […] בניתוק הזה, שם המשפחה העתיק – גבאי – הומר בשם חדש – אצילי לא פחות – "מסג" – שם שפירושו סגסוגת-מתכת מזוקקת, טהורה. בהשלת הזהות המשפחתית נהפך הציור ללשון היחידה בה אפשר לדבר את הזרות, את ההיתלשות. בתלישותו ובזרותו – הן לבית שעזב, והן לתרבות המומסדת של הציור שאותה דוחה – יצר מסג את ציוריו. ציוריו מביעים את המרחב שבתוכו הם נוצרים בדמותו המוזרה – מוזרות לירית, פואטית ותרבותית במובהק – של העורב. עיצוב של הוף השחור, הצרחני, האילם, כסמל תרבותי, כאיקונה – ידוע וישן. דמותו שבה ומתגלגלת באיקונוגרפיה ובפואטיקה המיתית מן העת העתיקה ועד לעת החדשה. ולרוב הוא שחור ומאיין. שתיקתו כמו צרחתו, מאיימות, מופעי העורב בציורי השמן של מסג מגלמים בעיניי דווקא את אופיו המיתי-יהודי של העורב. בציורים אלה מופיע העורב מצונף, שברירי, מהורהר, ובעיקר עצוב, מרוב ידיעה. […] בציוריו של אהרון מסג העורב גם הסמל הזה, המיתי התרבותי. ניתן לומר שזהו עורב מתורבת מבחינה ספרותית-איקונית. ציור העורב הוא דיוקן, ודיוקן-עצמי, מקודר ביותר. פראותו הקמאית נוכחת בציור הזה רק משום יכולתו הציורית הנדירה של אהרון מסג. […] העורב שמסג מכנה "העורב שלי" – ציור שאת רוב שיחותינו ניהלנו מולו, לידו, בקרבתו הנושאת, הזעה – מגלם בעיני את הופעתו של טוטם הגוף הזה ששטף הזמן מעלה ומכלה. הוא מעלה ומכלה. הוא עומד סמוך לצלב דקיק, מבטו מושפל. הוא מגן בעיקר על עצמו מפני המסה העצומה שממנה הגיח. שאותה שכח." / שבא סלהוב "תום ותימהון" בתוך: אהרון מסג, בקצה המחשבה, הוצאת המוזיאון הפתוח, גני התעשייה תפן ועומר; גלריה גורדון תל אביב,2005-2006, עמודים 47-58.
אם כן העורבים ביצירה של אהרון, שאביו היה חייט בבגדאד, קורעים קריעה. כאותה צווחה של העורב הכהה " קרע. קרע." אותה קריעה כהה היא סיפור ההגירה שנכפתה על יהודי המזרח. ובמקביל העורב גם חיה כהה, שחורה כאותה השחוּרות של יהודי המזרח, אך גם קורע את קריעתו מן הקיים. הוא קרוע, קורא "קרע קרע". שבא סלהוב מוצאת את אותה קריעה בציור כמתכתבת עם האב ביוגרפי, ובו בזמן עם אב תיאולוגי, כחלק מדיון בין דורי ביצירה של מסג.
כשנחזור ליצירה של ביטון נווכח לדעת כי הוא רואה את עצמו גם כמהגר, כאותו עורב קרוע, הסמל המיתי של הטראומה המזרחית. הוא לוקח עליו את הסימן הפוסטקולוניאלי אך גם התיאולוגי-יהודי-מזרחי של האבא ומתכתב עימו באופן בין דורי.
ביטון גם נזכר במעיל, כאותה סמל של שלמות, שמשוייכת לדור הקודם, שהיה לבוש בהידור, ולא נזרק לקרקע לאכול נבלות כאותו עורב. אך ישנה גם ביקורת של יעקב ביטון על הדור הקודם. האחדות מזכירה לו את החיים, כשהוא זוכר את המוות. השילוב ההברידי בין חיים לבין מוות, הוא גם תגובה מאוחרת לאותו אבא, ביוגרפי, אתני ותיאולוגי. האבא של ביטון אינו אותו אב לבוש בחליפה בבגדד של מסג. האב של ביטון לבוש במעיל. המעיל הוא סמל של חוץ והסתרה. המעיל אינו חליפה. הוא מסתיר יותר ממה שמגלה. הוא מגן על הלובש אותו (מי מאיים על האב?). המעיל הוא עשוי מחשכה, כסמל מטפורי של אותו עורב. מעיל שלא ניתן להסיר, כמו אותן נוצות של העורב. האב בעצם לובש את המעיל בכדי שיגן עליו מהרוח, מהרוח, מהחוץ, מהמרחב הציבורי במקום החדש אליו היגר באופן כפוי. אך הוא לא יכול להסיר את המעיל, כמו את החדר – שניהם סוגרים עליו. ואילו לביטון יש יסוד שעוזר לו להניח בצד את כל ההגדרות ולעמוד בתווך שבין החוץ והפנים – הוא מחזיק באותה אחדות – אפיפניה – מזרחית המצוייה בכתבי ההינדואיזם, הבודהיזם והזן. הוא מביא יסוד מזרחי, מהדת, מהעת העתיקה, בכדי להציע אפשרות להתקיים בתווך, הרווח שבין המעיל ובין החשיכה ובין החדר. הוא לא עוזב את המעיל או את החשיכה, או את החדר. הוא חי בזיכרון, אך יש לו את האחדות.
ולבסוף במבט בין הבן והאב, נשאל האם באמת הבן הצליח להשתחרר מאותה חליפה עורבנית, חנוטה, שהייתה מעיל החשיכה של אביו בחדרו. צריך לזכור שגבולות החדר, וגבולות המעיל, במידותיו של אביו, היא האחדות של ביטון. הוא אינו עוזב את החדר, ואת הרווח שבין המעיל והחשיכה של אביו. הוא נשאר בתוכו. הייחודיות, היא התשובה לאוניברסליות המטשטשת סימני זיהוי. היא אינו יוצא לאותה אחדות בכדי לשכוח את האב, אלא הוא מוצא את האחדות דווקא בתוך הסימנים הכי לוקאליים של משפחתו.
תודה רבה לאיילה חננאל על הערותיה על הרשימה.
פורסם במקור בגיליון כתב העת ״מרחב״ גיליון 2, 2013.
