הזיכרון הארוך של האהבה, אורי ברנשטיין, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2013; 96 דפים.

הזיכרון הארוך של האהבה, אורי ברנשטיין, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2013; 96 דפים.

אורי ברנשטיין מקדיש ספר שלם לאהבה, אבל דווקא בתוך הדיבור על התשוקה, מתגלה הצד האפל שלה – המוות. ברנשטיין לא מודע לפריבלגיה שלו שמפרידה בין האהבה ובין החברתי ומייצר שירת פנאי משלו.

האהבה אצל אורי ברנשטיין קשורה קודם כל לזיכרון, ולכן הוא מהלך בינות כל זכרונות האהבה שלו ולוכד את כל נימי הרגש. לעיתים חסר האיפיון הספציפי, הלוקאלי, השמות, הניראות. שהרי שירי האהבה הכי טובים שהפכו לנכס צאן ברזל היו דווקא אלו שכוונו לאישה מסוימת, כמו "סוזן" של לאונרד כהן או "אנג'י" של האבנים המתגלגלות. אך ברנשטיין מגיע ממסורת כתיבה שמנסה ברוב המקרים להגיע לאוניברסלי על ידי השכחת הלוקאלי.

המוות והאהבה קשורים אחד בשני. הרומנטיקה מלמדת אותנו, שהאהבה גדולה מהמוות. היוונים קשרו בין שתי התשוקות הללו. ישנו ניגון הפואטי של המוות כשהוא לועג למשורר המתחכך בזכרונות על אהובתו. המוות לא וויתר על מקומו ובעצם היה זה שמסתתר מאחורי האיפור והבגדים היפים, מאחורי הבושם וריקוד החיזור.

קחו למשל לדוגמא את השיר הפותח את המחזור (שנכתב בין 2009 ו-2012) :

את כבר נעה, רחוקה, מהשגה,

בין ערפליות, שות נפש,

מתבוננת על חיינו

ממרחק של שכחות.

בואי שובי להיות אשה,

שובי למגעי עור בעור

שובי אל המעט שנצבר

ושאתו הולכנו שולל

את החיים. (עמוד 7)

השיר הזה יכול להיקרא כשיר אהבה למוות. שנע רחוק מהשגה, בין ערפיליות, שמתבונן על חיינו ממרחק של שכחות. ששב להתחבא בתוך מעשה האהבה, ולכאורה נוגע בעור שלנו, שמוליך שולל את החיים.
ציר נוסף שהולך ונמשך בתוך הספר, עומד על כך שהאהבה מתמעטת, נעלמת, מתרוקנת ולכן המשורר צריך לקרוא לה להתמלא. כמו תהליכי הגאות והשפל האהבה לא תמיד מראה את צדה השופע, אלא דווקא מזכירה לנו שגעשה בתוכנו פעם לפני זמן רב. התפקיד שלוקח עליו ברנשטיין הוא לקרוא לאהבה לבוא ולמלא את חיינו במשמעות, ובכל צורה ותבנית אחרת של תשוקה שניתנת לטעינה בתוך גוף המחשבות שלנו.

83.

עכשיו, כשנפחתים הימים ונחסר הזמן,

שלמה כשהיית, את מופיעה בחלומותיי,

ורק הברק על קרסולך מעיד בךְ.

לפעמים איני מבין, כשכבר מאוחר,

איך יכולתי כך להשתטות,

ללכת שבי, כך להתמכר,

שאת הלא רק ככל האדם.

אבל נותר לי, בשארית הימים,

רק לדבוק בך עד הגרדום

הסופי של החשכה. (עמוד 89)

האהבה בכל התרבותיות היא פריבלגיה חברתית. המשורר יכול לראות את כוחה המתעתע של האהבה מתוך שתי אפשרויות: א. מתוך הפנאי כמובטל; ב. מתוך העושר של הפנאי מתוך שיוכו לאליטות. ההתעמקות באהבה והשכחת החברתי, לעיתים משאירה אותנו בשאלה, האם באמת אפשר להגיע לאהבה מבלי לחשוב על כסף. האם התשוקה שלנו להון, יכולה להשאיר אותנו מחוברים לרוחניות של האהבה.

אודות Mati Shemoelof

משורר, עורך וסופר. A Writer
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על הזיכרון הארוך של האהבה, אורי ברנשטיין, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2013; 96 דפים.

  1. avivitmishmari הגיב:

    היית פעם עני? גם להם יש תשוקות, אתה יודע. אפשר להעביד אדם בפרך במשך שעות ועדיין יחלום על אהובתו שהשאיר מאחוריו.
    חוץ מזה, גם לפי המחקרים, לרוב העניים יש חיי אהבהבים יותר אינטנסיביים מאלה של המעמדות הגבוהים יותר, שעסוקים בצבירת חפצים ורושם חברתי.
    אפשר גם לומר שאתה הוא שקורא את ברנשטיין קריאה מפלה ולא הוגנת, רק בגלל שידוע לך הרקע העסקי שלו.
    הנה קריאה אחרת: העצירה להתבונן על אהבות העבר היא תולדה של הגיל המבוגר. האדם המזדקן עוסק בסיכומים, בין היתר של חיי הנפש שלו.

    (זה עוד לפני ששאלתי אם אתה באמת מכיר את "כל התרבויות" בכל הזמנים, או שסתם קראת מאמר של אוה אילוז או משהו).

    אהבתי

  2. nina ramon הגיב:

    אהבתי. מאוד. תודה (-:

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s