עובד אבוטבול ומאבק מחוסרי הדיור במבשרת ציון

(מאמר ישן שמתפרסם מחדש בכדי לרכז את כל החומרים שכתבתי בעבר באתרי)

קיבלתי משימה מתקוה לוי, עורכת המגזין הרדיקלי 'מצד שני' – לכתוב מאמר דעה בדבר המאבק המזרחי של מחוסרי הדיור במבשרת ציון. את עובד אבוטבול הכרתי כבר מסדרת הטלוויזיה 'רוח-קדים: כרוניקה מרוקאית', אותה ביים דויד בן שיטרית. בסידרה היה עובד אחד מהמרואיינים (בנוסף לד"ר סמי שלום שיטרית, אריה דרעי, פרופ' בן עמי וראובן אברג'יל) שתאר את הדיכוי המזרחי בישראל במדויק, דרך סיפור חייו האישי.

נסעתי לראיין את עובד אבוטבול, מנהיג המאבק ביישוב מבשרת ציון. הריאיון התחיל באנרגיות מתפרצות כשעובד סיפר לי איך ניהל את המאבק. בתחילה הוא לא היה מודע שבקבוצת הפעילים והפעילות יפרוץ המאבק על הדירות במבשרת ציון. אבל עם היווצרות המודעות לצדקת המאבק, השתנתו דרכו ודרך הקבוצה ללא חזור. עיקרון זה, של מאבק בלתי פוסק, סיפר עובד, הוא זה שליווה ומלווה אותו עד היום, בכל מאבקיו החברתיים/מזרחיים.

בשנים 1994-1995 החל המאבק שלו ושל שאר מחוסרי הדיור במבשרת ציון. מוקדם יותר היה האמן והפעיל החברתי מאיר ואזאנה זה שדאג לחבר את מחאת עובד אבוטבול ותושבי מבשרת ציון עם פעילים מזרחים שחיפשו פיתרון כולל לבעית הדיור הציבורי. פעילות זו הייתה השדה בו נבט, שנים מאוחר יותר, חוק הדיור הציבורי המפורסם של חברי "הקשת הדמוקרטית המזרחית".

המאבק במבשרת ציון, סיפר עובד, החל כשהמדינה החליטה לבטל פרוייקט ארצי של "בנה ביתך" והותירה את הדיירים המיועדים ללא יכולת כלכלית לקנות דירה. עובד סיפר שהם פנו לרשויות אך נתקלו באטימות. תחילת המאבק התאפיינה ביצירת קבוצה קיצונית בת ארבעים איש שייצגו ארבע מאות משפחות. הוא הקיף את עצמו במעגלי פעילים ופעילות, אך היה זה שהנהיג את הקבוצה. עובד ציין כי זהו עיקרון חשוב מאוד בפעילות מול ההגמוניה, שכן ללא יכולת קבלת החלטות מהירה עשוי היה המאבק כולו להתמוסס – לכן חשוב היה שהקבוצה נתנה בידיו את המנהיגות.

ב-1996 ערכו חברי הקבוצה במבשרת-ציון ישיבות עם כל מי שהסכים לשבת איתם: נציגי/ות המועצה המקומית, נציגי/ת רשויות המנהל, משרדי הממשלה השונים ושר התשתיות. הייאוש מהדיונים דחף אותם להחליט, אחרי פסח 1997, לפלוש למרכז הקליטה ולהעלות את המאבק שלב אחד קדימה. הם ידעו שמרכז הקליטה ריק בשל תוכניתם של בעלי הון מקומיים לבנות במקומו בנייני דירות שיאכלסו את בני המעמד הבינוני ומעלה. במשך שלושה חודשים ניסו לפנות אותם שלוש פעמים, אבל הם לא וויתרו. הידיעה על המאבק שלהם הגיעה לאוזניהן של משפחות נוספות ברחבי הארץ שפלשו גם הן לדירות ריקות, וכך גרמה הפעולה הקטנה במבשרת ציון לתגובת שרשרת.

להפתעתי, דחה עובד את ההצעות להפוך את המאבק לארצי והתרכז במלאכתו המקומית. ממאבקו הבנתי שהמאבק החברתי בישראל יתחיל רחוק מהמרכז, כשאנשים שאין להם מה להפסיד יחלו במאבק בלתי פוסק – שהרי ישראל של שנת 2004 ואילך היא מדינת פערים חברתיים-כלכליים-אתניים עצומים. עובד המשיך ותיאר איך הגיעו אליו ידיעות אודות פלישות לבתים ריקים בכל הארץ, ויכולתי לפתע להבין מדוע בפעם הרביעית שלחה המשטרה, כלי המשחית של הפוליטיקאים המפוחדים, את היס"מ, יחידות מיוחדות אחרות, מסוקים. במהלך ניסיונות הפינוי ניסו השלטונות להגיע עם המתבצרים להסדרים שונים, לפיהם הפרויקט יופשר במתכונת "בנה דירתך", עם אפשרות "בן ממשיך" והבטיחו שהפרויקט יהיה לזוגות הצעירים, שכמעט הסכימו, עד שגילו להם שההנחה על קניית הדירות תבוטל בספטמבר באותה השנה. לאחר הפינוי האלים החליטה השופטת אור שכמה מחברי הקבוצה יורחקו ולא יורשו ברדיוס הקטן מ -30 ק"מ מהיישוב עד לתום ההליכים. חברי הקבוצה, ועובד בראשם, ידעו שההליכים המישפטיים יכולים היו להימשך כשנה או יותר ועזבו את היישוב.

ג'יבריל רג'וב איתו נפגש עובד אבוטבול

ג'יבריל רג'וב איתו נפגש עובד אבוטבול

לשבור גבולות

מאבקו של עובד לא תם. למרות ההפסד המשפטי וממש כשההגמוניה חגגה את ניצחונה, הכה בעובד פרץ יצירתיות עיקשת והוא הגה רעיון חדש – הוא פרץ את גבולות הציונות המדומים, נס לעיר מקלט פלשתינאית, ואף שקל לחזור למרוקו, מולדתו. כך ביקשו חברי הקבוצה ממבשרת ציון מקלט מדיני מג'יבריל רג'וב, החזירו את תעודות הזהות הישראליות במעבר הגבול והלכו לפגוש את הנשיא ערפאת. עובד סיפר שהוא הזדהה מאוד עם הפלשתינאים, והוסיף כי "מה שיש היום לפלסטיני הממוצע, זה מה שהיה למזרחים לפני שנים. שהיום, ב-2004, המזרחים בישראל חזרו עשרים שנה אחורה בעקבות האינתיפאדה".

שיחתנו, שגלשה ליריחו, לקחה את עובד הרחק אל זיכרונות ילדותו, וזה עשה לי טוב. הרגשתי, סוף סוף, שאני מדבר עם מזרחי-ישראלי, עם אדם שאינו מפחד לבדוק כיצד ההיסטוריה האישית שלו נגעה בהיסטוריה הפלשתינאית. הוא סיפר לי שהוא זוכר עד עצם היום הזה את המעברות, את הדלות – הוא הבין איך הם, הפלשתינאים, חזרו עשרים שנה לאחור כי לא רצו להיות עבדים. הוא סיפר שהוא מכיר את הכפר "בידו", שתושבי מבשרת חיו איתם משנת 1967 בהרמוניה מסוימת. אפילו כשהתחילו גנבות הרכבים, אחרי האינתיפאדה האחרונה, הוא הבין את האחריות ישראלית לעניין, שהותירה את הפלשתינאים מחוסרי עבודה. הוא סיפר לנו כיצד, בילדותו, היה הולך לקנות ממתקים עם עשרה גרוש בכיס בבידו הפלשתינאית. איך הוא וחבורת ילדים היו קונים שקית מלאה בסוכריות. איך כל הדרך הוא היה חוזר ומביט בשקית העצומה הזו, שמח על שכניו הפלשתינאים.

עובד סיפר שהוא וחלק מחברי הקבוצה ביקשו גם להגר חזרה למרוקו. מלך מרוקו אמר להם שהם ילדיו, שהם יותר ממוזמנים לחזור למרוקו (גם היום יכול כל אזרח ישראלי שנולד במרוקו לקבל אזרחות מרוקאית), ואף שלח קונסול מיוחד לפגוש אותם. הקונסול הגיע ליריחו כדי לאסוף את פרטיהם, אבל אחד מהחברים לא היה ממוצא מרוקאי. עובד לא הסכים שרק חלק מחברי הקבוצה ייסעו. השמועות על מעבר הקבוצה ממבשרת ציון לרשות הפלשתינאית ולמרוקו גרם לסערה עצומה בישראל. מקסים לוי ז"ל והשר סויסה התערבו וניסו למצוא פתרונות. מקסים לוי ביטל את צו ההרחקה מהיישוב וחברי הקבוצה חזרו. עובד עדיין חושב שהם טעו שהם לא ניצלו את ההזדמנות המרוקנית

בדרכי חזרה מהפגישה עם עובד אבוטבול הבנתי שפגשתי במנהיג אמיתי. תהיתי ביני לבין עצמי היכן יפרוץ המאבק הבא. מתי יחברו העניים, היהודים והערבים, לחזית אחת במדינה אחת, פלשתינאית-ישראלית, באינתיפאדה מסוג חדש – אינתיפאדה חברתית.

התפרסם לראשונה ב -10.08.2004 בקדמה

אודות Mati Shemoelof

משורר, עורך וסופר. A Writer
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s