מעולם לא אמרתי
מעולם לא אמרתי לאישה שאני רוצה לחיות אִתה לעד
מעולם לא רציתי לגעת בנצח עם אהובה
אך אתך
אך לצדך
טיפסנו על ההר הכי גבוה שהעניקו לנו האלים
נפלנו לעמק הכי עמוק שהעניקו לנו האלות
אם תדמיינו היטב
תוכלו לשמוע את הגניחות של האלים שהביטו במעשינו
סוקרטס וקסנתיפה,
אדם וחווה,
כמה כאב וכמה יופי,
ושוב כמה יופי וכמה כאב
היום את נתת לי בחזרה את הרעד
אף אחד לא ידע שהתרגשתי כל כך
מהאפשרות הרחוקה של ילד
אף אחת לא הרגישה כמוך את הרעד שלי
ברגעים בהם היית יוצאת מהמקלחת עירומה
עם המגבת על ראשך
השיר שלא נכתב לבן שלא ייוולד לי
בני
מערכות יחסים בורחות לי
כמו חול מהידיים
בני
אל תסלח לי
על שהתמכרתי לרוך של המילים
בני
חבק אותי חיבוק גדול
גם כשאני שיכור
בני
למרות שלא הכרנו
אני מוצא עצמי דואג שתמות לפניי
אבי
למה אני חולם שאתה נוסע ומתאבד
איפה אתה בלילה בין כל שיריי
כשאני מתעורר מפוחד
*
אני פחות שואל שאלות
יותר מתמסר לג'אז של ברלין
שמגיע מגָלוּיות שונות,
בלילה מטפס על חלונות נשים,
בבוקר בעבודות פרך
ובשבת עם המילים הקדושות
מדבר לעצמי בעברית, ללא ארץ
מדבר לאחרים באחרוּת, ללא ארץ
ונעדרתי מאזכרה של אבי,
ונזכרתי בו בכל מילה ממילותיי
איני יודע מאיפה באתי ולאן אני הולך
אבל גם לזרות יש רגע הולדת
ואתעורר בזרועות
בגפיים ארוכים
בזיכרונות
כילד
*
הלילה טיפסתי
אל השמש הגדולה
המתגעגעת
להשתחווּת של תפילה
אֵלה גדולה ובודדה
*
המשוררים זוכרים את הפצעים שלא מגלידים
שחורטים על גבם הילדים הרעים
בבית ספר
הבהמות הזונות שפוצעים
מצליחים בחברה
המשוררים נשארים הילדים העניים
אוכלים תפוחי אדמה, בטטות ובצלים
מנייר כסף מפויָל
למאמרים נוספים העוסקים בספר ובשירת מתי שמואלוף
כנסו לבלוג הספרותי של רן יגיל באתר אנ.אר.ג'י וקיראו שישה שירים מספרי החדש "פרידה בברלין"
**
רני יגיל, במשך שנים רבות נושא על כתפיו, כמעין אטלס, את משא הספרות העברית: הוא גם עורך האתר יקוד, כתב העת עמדה, מפרסם קבוע בבלוג שלו ומוציא לאור גם בהוצאת עמדה משוררים וסופרים רבים. כנסו לבלוג שלו וגלו פנינים רבות. אודה לשיתופים!
