לפני שלוש שנים זכה אחד מסיפוריי במומלצים בתחרות הסיפורי הקצר של הארץ. אני זוכר את בני ציפר מתקשר אלי בבהילות ומבקש תמונה ואת הגירסא האחרונה של הסיפור שבינתיים ערכתי לספר ההולך ומתקרב. אני זוכר את הדף המלא של הסיפור עם התמונה. אני זוכר את העיתון הזה שנמצא בישראל רחוק ממני אבל חקוק בנפשי. אני זוכר את התודה שאמרתי לסיפור שלקח אותי למקום חדש. אני זוכר הכול, את כל הימים והלילות שכתבתי אותו ואת הפחד העצום שמא הוא לא יתקבל בברכה http://www.haaretz.co.il/literature/1.1177437
רגבי קברי היו רכים ושונים ממה שדימיינתי. זאת לא היתה אדמת מדבר קשה. ההפך, היבשה היתה מאוד אוורירית. הרהרתי כמה נשים עדרו לפני את דרכן פנימה ומיחזרו את הטקס המטריכאלי התת-קרקעי לעייפה. היה לי קשה לעדור פנימה. הרגשתי מטופשת כאילו ניסיתי לדבר בשפה זרה, מבלי לדעת כיצד לבנות משפט ולהגות נכונה את המלים. ובכל זאת רציתי להצליח לדבר בשפת העפר הזאת. הילדה דחקה בי להזדרז בחפירה פנימה כדי שאוכל להיכנס לתוך אחוזת חולד האדמה בדיוק בשמונה בערב ואשתחרר בחזרה לחיי החדשים בתבל בשמונה בבוקר.
View original post 2,330 מילים נוספות
