סונטת קרויצברג: מתי שמואלוף על העזיבה לברלין וספר הפרוזה החדש

 

Screenshot 2014-09-10 10.17.28

 

יום שלישי, 9.9.2014 | מאת: לי פלר
אחרי שנים שבהן בנה לו שם כמשורר וכפעיל חברתי ופוליטי בישראל, ארז מתי שמואלוף את המחברות ועזב לברלין. ערב השקת ספר הפרוזה הראשון שלו הוא מספר על הצד החיובי של הזרות ומדוע נמאס לו לצעוק
לפני כחודש ראה אור ספר הפרוזה הראשון של מתי שמואלוף, קובץ סיפורים קצרים שאוגדו תחת הכותרת האניגמטית "מקלחת של חושך". בגיל 42, עם רקורד של חמישה ספרי שירה שפרסם, הוצאת גרילה תרבות שפתח ושאחראית בין השאר על הוצאת "שירון המהפכה" ו"אסופת ערס פואטיקה", ביקורות שפרסם בעיתונות, אינספור פאנלים שבהם השתתף והפגנות חברתיות ופוליטיות שאותן הוביל, שמואלוף, באופן מפתיע, ממש לא רגוע כשהוא חושב על הספר שלו שמסתובב שם בחוץ. "אני בקושי ישן בלילה", הוא מתוודה. "כולם מופתעים ממני, רגילים שאני תמיד הראשון לעלות על הבמה והפעם אני רועד מפחד. מבחינה רציונלית זה רגע גדול בחיים האמנותיים שלי, אבל זה לא מרגיע את החששות ואת המחשבות הקשות. השירה הייתה המקום שבו הרגשתי שאני מכיר את מלאכתי ומודע ליכולות שלי. היה קשה לכתוב פתאום פרוזה, הייתי חשוף מאוד והפחד היה עצום".

ספר הפרוזה, שעליו עבד שמואלוף במשך חמש שנים, הוא חלק מרכזי בחיים החדשים שלו ולא בלתי סביר שהוא גם הגורם המניע שלהם. לפני כשנה עזב את תל אביב ועבר להתגורר בברלין כשהוא משאיר מאחוריו שני עשורים של עשייה אמנותית וחברתית, מתנתק מתואר המשורר המזרחי־חברתי שטיפח במשך שנים ומתחיל בנבירה פנימית באישי. הוא מספר כי הספר, שהתחיל בהגירה פנימית בין דירות בתל אביב – בין שכונות, בין בנות זוג, בין חברים ובין קבוצות, לפני המחאה ואחריה, הפך פתאום למסע של ממש עם המעבר לברלין. הסיפורים השתחררו מהטריטוריה הכובלת וספגו נופים, ריחות וטעמים חדשים, בזמן שהוא עצמו השתחרר מהפחד שיום אחד יכתוב סיפור שכבר כתב, שיתחיל לחזור על עצמו.

"מקלחת של חושך" שונה לחלוטין מכל מה ששמואלוף פרסם עד היום. הוא הניח בצד את תפיסת המציאות החדה והנוקבת שאפיינה אותו בשירה ואפשר לעצמו לכתוב ממקום ניסיוני כאשר הוא משתעשע עם דמויות חסרות זהות, מורכבות, כואבות, כאלה שנעות הלוך ושוב בין החיים למוות, חסרות מגדר לעתים, רובן תוהות. הכתיבה סוריאליסטית, בארוקית לפרקים, אפלה ומסויטת כמעט לכל אורכו של הספר. לצד סיפורים שמשתעשעים בהרהורים על טיבה של האמנות בעתיד רובוטי בסגנון פיליפ ק' דיק (המצוטט בפתיח הספר), שמואלוף מיישיר מבט שואל פנימה וכותב על אהבה, על דיכאון ועל יחסי משפחה סבוכים.
IMG_20140712_183303

"המטרה שלי בספר הזה לא הייתה לכתוב את מתי שמואלוף בשירה", הוא מסביר, "לא להיות חברתי או פוליטי, שמי שיקרא את הסיפור לא בהכרח יזהה בו את מתי שמואלוף. יש לי שם מסוים שמלווה אותי ודרך מסוימת שבה כתבתי עד היום, ואני לא מתבייש בה, אני גאה מאוד בדברים שעשיתי בגרילה תרבות ובצעדים הראשונים של ערס פואטיקה, אבל רציתי לעשות משהו אחר. הסיפורים האלה היו שם כל הזמן, רק לקח לי זמן לגלות את זה. כשעסקתי בשירה הייתי חסום יותר והתקשיתי לכתוב על אהבה. בספר הזה השתחררתי והצלחתי לשלב בין הרומנטיקה, הפרידות והשאלות הכי עמוקות על החיים האישיים שלנו, לבין דברים אחרים, יומיומיים יותר. לא הצלחתי לכתוב את האישי בשירה, וגם באיזשהו שלב נשחקתי לגמרי".

השחיקה הזו היא גם חלק מהסיבה לכך שעברת לברלין?

"היא חלק משמעותי. אנשים מחכים לשמוע אותי אומר שעזבתי כי אני מיואש מהמצב בישראל, אבל זה לא נכון. הייתי צריך לצאת קצת ולחוות חוויות חדשות. בתוך תוכי נשחקתי. גם אם הייתה פה מדינת רווחה והיה שלום ויכולנו לטוס לבגדד או לחאלב, עדיין הייתי עוזב. נזקקתי למשהו חדש מבחינה אישית ואמנותית. הייתי צריך להרגיש שאני לא בטוח, שאני נלחם על עצמי. אני לא יודע מה היה קורה אם לא הייתי עושה את הצעד הזה, הגעתי לנקודה מאוד לא פשוטה".

היה לך קשה להתנתק במכה מהשיוך ומהעשייה הפוליטית שאפיינו אותך בישראל?

"זה היה קשה, אבל באו דברים אחרים שצריך להתמודד איתם. פתאום יש לך חורף ברלינאי לשרוד, חברים חדשים בגיל 41, שפה חדשה, תרבות אחרת לגמרי, גלות. זה לא פשוט להיות מהגר, זה מעיר לך את כל החושים. אני רואה את זה כמקום שמאפשר לך לבחון דברים מחדש. אתה בא לברלין ורואה תרבות אחרת: פתוחה יותר, משוחררת, כזאת שבנויה על קווי זהות אחרים ממה שאנחנו מכירים. השאלות בברלין שונות – אף אחד שם לא ישאל אותך מה עשית בצבא. אתה שוכח מעט את המקום שממנו באת, כי פתאום העיר מתכסה שלג ואתה מדבר בשפה שמורכבת מקצת אנגלית, קצת גרמנית, יידיש או ערבית, ופתאום אתה שואל 'רגע, מי אני?'. וזה לא בהכרח ממקום של משבר זהות אלא ממקום של הנאה מהזרות המוחלטת. כשזה מגיע לכתיבה אני גם שואל את עצמי האם אפשר לכתוב מחוץ לבועת הלאומיות? האם אחרי שנה בברלין אני יכול להשתוות לתרבות שמולי או שתמיד יגידו שאני עדיין כותב כמו הילד שגדל בחיפה. אני שואל את עצמי אם באמת התחדשתי, ולשמחתי אני מרגיש שכן".

10660902_10204915784962818_498562443_n

עושה רושם שאפשר לומר ששמואלוף לא ממש מתגעגע למגפון. השקט שברלין מאפשרת לו, אחרי שנים שבהן חובתו האמנותית והמוסרית, כפי שראה זאת, הייתה להרעיש, מפנה מקום להתחדשות בכתיבה ומנטרל במידה מסוימת את החשש מהחזרה על עצמו, לא רק כיוצר אלא גם כפרסונה חברתית. "יש לי כבוד אדיר לעולם שבאתי ממנו ויש לי סימפטיה לאנשים שיוצאים להפגנות" מדגיש שמואלוף כשהוא מנסה להבהיר מה הרחיק אותו מהבריקדות, "אבל ברגעים האחרונים כבר לא הייתי שם. זה כמו ביחסים עם אישה, כשפתאום אתה מרגיש שהאהבה מתה, משהו קרה, משהו חלף. אתה מרגיש שגלגלי השיניים בגוף שלך נשחקו. עדיין יכולתי להתסיס את האנשים בהפגנות ולעמוד בלילה השחור ולקרוא את 'פינות התקווה' בקצב ראפ. האנשים סביבי לא ראו את זה, אבל אני עצמי לא הייתי שם פתאום. זה היה כל כך חזק שאפילו בברלין סירבתי לעשות את זה, אף שהציעו לי. זה יכול היה להיות הכי קל, לתפוס את המגפון ולעשות את מה שאני כל כך טוב בו, אבל היה לי חשוב לבנות הכל מחדש בחו"ל, ובין היתר למצוא קהלים אחרים לסיפורים שלי, לכתיבה שלי. אני רוצה להגיע למצב שהקול שלי נשמע גם במקומות אחרים".

אתה שואף להגיע למקום שבו תוכל לכתוב בשפה אחרת?

"בינתיים עוד אין לי יומרות כאלה, אני עדיין חושב וחולם בעברית. אבל יש מנהרות בחלומות שלי בין ברלין לתל אביב והתחלתי להבין שאף על פי שמשהו בנפש שלי עדיין חי בעברית, השפה כבר לא שייכת לטריטוריה. פתאום מילים כמו 'כאן' או 'הארץ', שתמיד הצביעו על ישראל, התנתקו מהטריטוריה ועברו לסמל את המקום שאני נמצא בו. פתאום העברית שלי השתחררה מהקשר הכל כך אינהרנטי שלה לישראל".

 

הכתבה התפרסמה לראשונה בטיימאאוט

*

חוזרים למקורות 

החגים שבפתח מביאים, כתמיד, יבול עשיר של ספרים על המדפים • ספרי בין שמונה המלצות לספרי מקור שראו אור לאחרונה, וששווים תשומת לב בין הגפילטע לתפוח בדבש

מקלחת של חושך וסיפורים נוספים מאת מתי שמואלוף (כנרת זמורה ביתן)   

דמויות רדופות ממלאות את "מקלחת של חושך וסיפורים נוספים," קובץ הסיפורים הראשון של המשורר מתי שמואלוף; לכל אחת מהן רצון עז ומכרסם להיראות, לחוש מגע, להתקבל ולהשתייך. אך הרעב הזה מוביל כל דמות בדרכה למבוכים מסתוריים, מעוררי אימה לעתים ולא פעם נטולי פשר: כפילים אפלים, שתיקות משונות, זהויות נזילות מתהוות להן בעולם חסר יציבות; כולו התרוצצות בניסיון נואש למצוא מקום, אך דווקא התרוצצות זו מבליטה את הגלות ואת הניכור. נדמה שמתוך דמויות אלו, יחד ולחוד, מבקש שמואלוף לשרטט את מצבו של הסופר כגולה נצחי שגם בתוך עצמו אין לו מקום.

הדברים התפרסמו בישראל היום

צפו: מקריא את "אני המזרחית" בהשקת "שחור על שחור" של עדי קיסר

אודות Mati Shemoelof

משורר, עורך וסופר. A Writer
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s