העיוורון של שטנדל

אלוהים לא מרחם על הערסים והפרחות: תשובה לניב שטנדל על החיבור בין ערס פואטיקה וארז ביטון

אלוהים לא מרחם על הערסים והפרחות: תשובה לניב שטנדל על החיבור בין ערס פואטיקה וארז ביטון

מתי שמואלוף | 28.10.2014 | 08:00

 ערס פואטיקה עם יהודה קיסר. מקור התמונה: עמוד הפייסבוק של ערס פואטיקה

ערס פואטיקה עם יהודה קיסר. מקור התמונה: עמוד הפייסבוק של ערס פואטיקה

"הדור הבא של האקטיביסטים המזרחים יהיה הרבה יותר לוחמני" (רון כחלילי לנרי ליבנה, מוסף הארץ, 22.10)

"לא אוכל לסיים את שיחתנו בלי לשמוע מהי דעתך על השירה הצעירה הנכתבת כיום, ובמיוחד על משוררי "ערס פואטיקה"?

"'ערס פואטיקה' כותבים לפעמים באופנים מחוספסים אולי, אך אני מוצא במשוררים אלה , ובעיקר ברועי חסן, ביטויים של שירה שמדברים אלי. שירתם נוגעת לי. תחושתי היא שיש להם הכלים וההזדמנות שלא היו לי. אני מאמין לצעקה שלהם, לכאב שלהם, אך עם זאת חורה לי שצעקה כזאת יכולה לבקוע עדיין בקרב הדור הצעיר. אני חושב ש-'ערס פואטיקה' הם החלק המושתק שבתוכי". " (ראיון של אילנה ברנשטיין עם ארז ביטון, טיימאאוט)

ניב שטנדל כותב שלמשוררי ערס פואטיקה אין דבר מהצלחתו של ארז ביטון. אך הוא טועה. משוררי ערס פואטיקה נמצאים על הרצף שמכונה שירה מזרחית, וארז ביטון לא רק שפתח להם את הדלת בעבר, אלא הם מתכתבים בהווה בישירות עם שירתו.

הביקורת של שטנדל נשענת על שלוש רגליים, ראשית הוא מתייג אותם כמתלהמים, וחושב שאין להם להציע תשובה עניינית. אך כשאתה קורא את השירים של רועי חסן, ישראל דדון, תהילה חכימי, עדי קיסר, שלומי חתוכה ושאר משוררי ומשוררות ערס פואטיקה אתה מוצא התכתבות ישירה ועקיפה עם השירים של ביטון. הם לא זקוקים לנסח את הפואטיקה שלהם. הם כותבים שירים. וכשעדי קיסר למשל אומרת "אני המזרחית" היא מתכתבת עם "תקציר שיחה" כשהוא אומר "אנא מן אל מאגרב, אני מהרי האטלס" של ביטון. שנות השבעים נולדות מחדש בפוסט שנות האלפיים.

שטנדל טוען בצדק שרבים מהמשוררים המזרחים כגון חביבה פדיה, רוני סומק, שמעון בוזגלו ומואיז בן הראש זכו בתשבחות וזה תנאי מספיק בשבילו לדבר על אנכרוניזם. צריך להיזהר מהברכות על ההתקבלות, כשהן באות במחיר של ביטול האחרוּת והמסע הייסורים שעברו המשוררים והמשוררות המזרחים (עד לשטרחובסקי) – מסע שתועד לא פעם בשירים המצוינים של אהרון אלמוג ומואיז בן הראש.

"אני מרגיש פחות בודד ופחות מנוכר, בעיקר כשאני רואה משוררים מדורות אחרים: אלמוג בהר, סמי שלום שיטרית, אותך ואחרים. משוררים שנותנים את אותו הביטוי לחוויה המטלטלת של הרס בתי ילדותי. אז אני מרגיש פחות ופחות זר, כאילו מעבים את הביטוי היצירתי שלי ומרחיבים אותו. כל אחד מוסיף איזה נדבך ומוסיף חוט, דגש, לקיום שלי. המשוררים הצעירים, גם של דור הביניים, נותנים לי שוב הרגשה של רלבנטיות ושל נוכחות. אבל יחד עם זאת, זה גורם לי צער גדול. כי החוויה שלהם בעיקרון היא גם של שבירה, בלבול זהותי – מי ומה אני? אירופאי? ערבי? והשבר הזה נשמע בקולם; בקולות חזקים, בכנות גדולה. וזה כואב לי, כי חשבתי שהקצוות יתאחו, הפצעים יגלידו, וזה לא קרה". (ארז ביטון בראיון שערכתי איתו במגזין כביש ארבעים)

העיוורון של שטנדל

שטנדל לא מתייחס לכך שרק בשנת 2011  נכתב ספר מתודולוגי ראשון על מהי "שירה מזרחית" בידי ד"ר קציעה עלון "אפשרות שלישית לשירה: עיונים בפואטיקה מזרחית" וששירה מזרחית לא נלמדת בכל האוניברסיטאות כקורס חובה. לא רק זה אלא שהמושג עובר רדוקציה עצומה כשהוא נלמד דרך השירה של ביטון  או אדף, ומתוייג כשירת מחאה ולא במובן הרחב יותר של דיאספוריות, מחשבה רב-אתנית, ופוסט קולוניאליזם. ההצלחה של התקבלות השירה המזרחית בשנים האחרונות, מגיעה דווקא מהיצירתיות והאוונגרד היהודי-ערבי שלא מוכן לקבל את "פִּתְחֵי מוֹסָד תַּרְבּוּתִי שֶׁתּוֹשָׁבָיו שׁוֹלְטִים בְּהַבָּעוֹת פְּנֵיהֶם / וְקֹר רוּחָם דַּלְתוֹת בַּרְזֶל מוּגָפוֹת" (מתוך השיר "לקראת שיר" של מירי בן שמחון) ושל מאבק תרבותי/חברתי מקביל ולא פוסק, שדורש את המקום הראוי בתרבות.

אז מאיפה נובע העיוורון של שטנדל. ראשית הוא אינו יודע את ההיסטוריה של השירה המזרחית, ולכן לא מצליח לראות כלים מתודולוגיים בכדי להבין את אותו למשל זיהום שהוא מצטט בדברים של חסן וקיסר. הוא לא רואה את הקשר בין הלובן שאותו צובע מחדש חסן, והליכלוך שעליו מדברת קיסר, הם המשכים למקומות שבהם נע ביטון בשיריו, למשל כשביטון מדבר על העובדת הסוציאלית ורגליה הלבנות בשיר "שיר נער שוליים ועובדת סוציאלית". הוא מראה כיצד המזרחים הפכו להיות אותם נזקקים, מול הרשויות, וכיצד דווקא הדיכוטומיה הזאת יוצרת תשוקה לצבע, כחלק מדמיון גזעי. או כשביטון מחבר את המיסות הקטנות של באך ליהודית המרוקאית ב"דברי רקע ראשוניים" הוא בעצם מזהם את העובדה שהשירה העברית רצתה להתנקות ממרכיבה היהודים-ערבים ובטח אלו הערבים. וכך עושים גם משוררי ערס פואטיקה כשהם מכוננים מחדש את הערביות ואת השירה הממוקפת, של יהודיות-ערביות (כמה שירים נכתבו על הסבא, והסבתא בחבורת ערס פואטיקה). המרכיב האחר שהם ממשיכים בו את הקריאה של השירה היא המובן החברתי, לא בכדי כותרת ספרה של תהילה חכימי מדברת על "מחר נעבוד". זאת אותה המחשבה שיש אחריות חברתית לשירה, והיא איננה נכתבת באוטונומיה קיומית. ואת אותה מחשבה נמצא גם אצל ביטון, שביחד עם שלמה בר, גבריאל בן שמחון, יצרו את החץ המשולש של המהפכה התרבותית המזרחית, שהדהדה למהפכה של הפנתרים השחורים בשנות השבעים. כיצד אפשר לקרוא את "שיר קניה בדיזנגוב" מבלי להבין את שוק העבודה שהעמיד את המזרחים כלא לגיטימיים, והם היו צריכים לדבר עברית אחרת לגמרי, בכדי להתקבל אליו, אבל בסופו של השיר ביטון "אורז חפצים / לחזור לפרברים / לעברית האחרת." כלומר הוא נפלט משוק העבודה לפריפריה, שהוא רואה בה את ביתו. כך גם נעים משוררי ערס פואטיקה לתוך הפריפריה ומקריאים את שירתם ומדברים על הלא לגיטימיות של המזרחיות בסיפור חייהם שהופך לשיר.

לדעתי העיוורון של שטנדל מגיע מבורות, ולאו דווקא מגזענות. הוא לא למד את השירה המזרחית ורוצה להפריד את הערס פואטיקה מביטון, בכדי לייצר קרע. שטנדל מבקש להותיר את הערס פואטיים בפוסט מודרניזם, כחלק מאמירה חלולה; הוא מבקש לייתר ולאיין את ההקשרים הרחבים שבהם אפשר לקרוא את ההמשכיות בין שירתם לבין שירת ביטון.  בולט הניכוס שעושה שטנדל לשירת ביטון, רק בכדי לבטל את האחרים, אך יש קשר בין "מדינת אשכנז" של רועי חסן ל"אנא מן אל מאגרב" של ביטון, והצעקה של שניהם יצרה מרחב ציבורי לדבר על השאלה האתנית בישראל.

 

אודות Mati Shemoelof

משורר, עורך וסופר. A Writer
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: