"העשייה החברתית רוקנה אותי לגמרי"

2014-10-20 16.55.26ממליץ לכן, לקרוא ראיון שערך הסופר, העורך בכתב העת "מעמול" של מכללת ספיר, בעקבות הספר החדש "מקלחת של חושך וסיפורים נוספים.

עם ספר פרוזה ראשון אחרי ארבעה ספרי שירה, מתי שמואלוף לקח פסק זמן מהפעילות החברתית הענפה ומהחיים בישראל ועבר לברלין בלי למצמץ. "אנחנו חלק ממרכז עברי חדש, אבל קשה להתנתק לגמרי מהארץ האפלה"

"ברחתי מהחברתי, מהפעיל שבתוכי. הרגשתי שהתרוקנתי לגמרי בעשייה החברתית שלי, ורציתי גם להתחיל מהתחלה באופן האמנותי והיצירתי. כלומר גם לא מצאתי את המקום שלי, בתוך ההפגנה שיצרתי במשך כמה שנים, ובו בזמן רציתי גם ליצור בתחום אחר לגמרי, לשנות את היצירה שלי". כך אומר מתי שמואלוף בראיון למעמול לרגל יציאת ספר הפרוזה הראשון שלו "מקלחת של חושך" (זמורה ביתן) אחרי חמישה ספרי שירה.

שמואלוף, 42, יליד חיפה, ערך כתבי עת, אסופות ועוד. היה בין מקימי "גרילה תרבות", תנועה חברתית שחיברה בין מאבק חברתי ויצירה. "אני חושב שיש בי מקום של ייאוש, אך הוא חופף למקום של הכוח, של השורש שמחפש אדמה לאחוז בה, וכרגע אני אוחז בסלעי הבזלת של העלילות, הדמויות והטירוף הפסיכוטי שלהן", הוא אומר.

כמו כן, שמואלוף הוא אחד הנציגים המוכרים של מה שאפשר לכנות "דור המילקי". בשנה האחרונה הוא עבר להתגורר בברלין, וזה לא אומר שהוא לא מביט לאחור, אבל אין לו שום בעיה עקרונית עם זה. למרות זאת, כמי שהיה אקטיביסט פעיל והראה אכפתיות חברתית במקומות שרובנו הפגנו אדישות, בהחלט מדובר באקט מפתיע.

כמי שגר בברלין בשנה האחרונה, והדבר בא לידי ביטוי גם בספר, מה אתה יכול להגיד על ההגירה הישראלית לשם, שלא יישמע שטחי ודמגוגי כמו הדיונים בתקשורת? למה דווקא ברלין? ומתי אתה מתכנן לחזור, אם בכלל?

"נסעתי לסדנת תרגום בברלין בשנת 2012 והתאהבתי בעיר, ורציתי התחלה חדשה, הרגשתי שכל מה שעשיתי עד כה התרוקן ממטרותיו ושאני צריך אופק יצירתי, אמנותי, תרבותי וקיומי חדש. רציתי גוף חדש, וקיבלתי אותו, ועכשיו אני לא יכול לחזור ולהשיל את עורי. אני חלק ממרכז עברי חדש מעבר לים.

המרכז הספרותי חושב, משתוקק ומביע את עצמו בעברית שגבולותיה רחבים מאלה של הזמן הלאומי הישראלי. אני יושב עם טל חבר־חיבובסקי, מייסד כתב עת עברי דיאספורי ששמו 'מכאן ואילך'. מטרתו של כתב־העת, כך נכתב על הפרויקט בעמוד הפייסבוק, 'היא לתת במה תרבותית־ספרותית לעברית לא־ריבונית ולא־הגמונית, המשוחררת מכבלי הלאום והטריטוריה' והוא מצליח לחדד את האופק של המרכז העברי החדש. אבל המציאות של ישראל תמיד מחזירה אותי לגבולותיה. גם בברלין אני נושא עלי את האחריות למעשים ומילים של אנשים רחוקים במדינה האפלה. ובכל זאת, יש דרך לחשוב מחדש על העברית והיא בוראת אותך מחדש, בתוך קהילה חדשה שכל פרטיה זרים.

אני בהחלט בשהות זמנית בברלין. אני ישראלי, עם דרכון ישראלי ואני חי על הקו שבין ישראל וגרמניה.  מבקש לא לבחור בין מקום אחד למשנהו. רק עכשיו השקתי את ספרי ושהיתי חודש בתל אביב, וחזרתי לברלין. זאת הפעם השנייה שביקרתי בישראל בשנה אחת. כך שאני מעדיף לחיות על הציר הזה, מאשר לבחור את אחד מקצותיו".

"מקלחת של חושך" הוא אוסף של סיפורים קצרים, שנכתבו על הציר שבין תל אביב, יפו וברלין. הדבר המפתיע בהן, מלבד כתיבתו הפראית והמשוחררת של שמואלוף, הוא הבחירה בז'אנר האימה שמוביל את רובן.

כמי שפרסם פרוזה אחרי שפירסם שירה, ספר קצת על ההחלטה שלך לבחור דווקא באימה? לא חששת שמיד יקטלגו את הספר תחת הז'אנר ויכפיפו על אותו לאי אלו אקסיומות מזיקות?

"זה לא קרה באופן רציונלי. פשוט הייתה לי תשוקה לכתוב סיפור ומצאתי את עצמי כותב את 'הייתי קבורה כשנפגשנו'. שלחתי לכמה קוראים שאהבו, החלטתי לשלוח לתחרות הסיפור הקצר של 'הארץ', וזכיתי במומלצים. הבנתי שיש לי משהו ביד, וחיפשתי להיכנס עמוק לתוך התודעה של מלאכיות, ערפדיות, ודמויות נוספות שמדברות לאחר מותן על החיים שהיו להן, בכדי לחפש שקט או/ו נקמה. מצאתי נחמה מאוד גדולה, להביט על החיים, דווקא מעבר לנהר השכחה. הסיפורים הפחידו גם אותי, אני לא חושב שאפשר לקרוא אותם מבלי להיות מוטרדים, הם פוגעים בך באיזו נקודה.

פחות פחדתי מהקיטלוג, אבל דווקא הספר עובר מסע. החלק הראשון 'גוטלאנד' הוא גותי, מורבידי ומקאברי. אבל 'זנבות' החלק האמצעי הופך להיות אחר. החלק השלישי, כבר נכתב בברלין ונמצא בפועל במציאות קפואה".

במובן מסוים, אני לא בטוח אם הייתי משייך אותו לז'אנר הזה באופן מוחלט. בשביל מה בכלל קיים הצורך הזה לקטלוג? הדברים באים בעטיפה של אימה, ובצורה של אימה, אבל מכילים לא מעט תמות כמו בדידות, מוות, הקושי בתקשורת אנושית ואהבה, מה שאומר המהות של הסיפורים היא לאו דווקא אימה, מסכים?

"מסכים. לכולנו יש צורך בקיטלוג, מיון, זיהוי ושיוך. אבל כשכותבים, פשוט משתחררים מהידוע, המוכר, והולכים אל הזר, הלא מוכר. עוברים מז'אנר טהור של אֵימה, למשל שלמדנו עליו אצל מאסטרים כמו קובריק בהניצוץ, וחושבים איך אפשר להכניס בעלילה את השפה המקומית – העברית – ואיפה כזה סיפור מתמקם בדמיון בישראל".

איך היית מבדיל בין השירה שלך לפרוזה שלך? ברור שהן נובעות מאותו מטען, אבל אני התרשמתי שבפרוזה הלכת יותר רחוק, וכמובן פחות חברתי, והיית בה הרבה יותר פראי וחסר עכבות מאשר בשירה שלך, שבה לרוב היית נאמן לדיוק ולרעיון.

"אם לא מסתכלים על ספר השירה האחרון שכתבתי, ואם מדברים באופן גס, אז אפשר לומר שבשירה שלי אין רומנטיקה, והאישי יוצא רק דרך הממד החברתי, האתני והפוליטי. ואילו בסיפורים הקצרים יש הרבה יותר דמיון. נכון, הפרוזה היא פראית, היא יוצאת ממעמקי תת המודע, ולא מחפשת תבניות, או היסטוריה – היא פשוט מבטאת תהליך של דמויות חסרות רחמים וחמלה".

"מקלחת של חושך" הוא לא קובץ סיפורים אופייני, האורך, למשל, יש כאן המון סיפורים. בדרך כלל קבצי סיפורים, גם של סופר אחד, הם הרבה יותר קצרים. ספר קצת מה היה הקונספט ולמה בחרת ללכת על קובץ באורך כזה?

"הספר התחיל עם קובץ אחד של סיפורים שכתבתי: 'גוטאלנד' שבזכותו הוחתמתי אצל פרופ' יגאל שוורץ (העורך האחראי) בהוצאת זמורה ביתן. אך היה תור ארוך של ספרים שעמדו לצאת וידעתי שייקח זמן. ובזמן כישוף-קסם הזה עזבתי את תל אביב ליפו, ואחר כך לחיפה ומשם לברלין. ולא ידעתי שייכתבו סיפורים רבים ושהם ייכנסו לספר. אבל העורכת בפועל, תמר ביאליק, מאוד אהבה את החומרים שהתאספו בתוכי, ואני חושב גם שבזכות העובדה שהייתה לי הוצאה (מאחורי) כבר הרגשתי חופשי מאוד לעשות ניסויים. דווקא הזמן שחיכיתי נסך בי ביטחון רב, ונתן לי חופש שאמן רק יכול לחלום עליו, בעידן שלא מוכנים להוציא סיפורים קצרים ועל כך, אני מלא תודה ומשתחווה בפניהם".

איזה סיפור אהוב עליך בקובץ ולמה?

"הסיפור הראשון, 'פורטונה לא גרה בקומה 23' הוא האהוב עלי. זה סיפור שלא הייתי מאמין שמישהו יכול לקרוא ולאהוב. סיפור כל כך הזוי, סוריאליסטי, מלא בעתה, רוחות רפאים ותנועה דינמית. אני אוהב אותו בגלל התהליך של הכתיבה שלו, שאני  מתגעגע אליו, מהסוג שלא חוזרים לכאוטיות שלו. בשום רגע לא ידעתי שהוא באמת יכול לעמוד על הרגליים. וכשהעורכים אהבו אותו, פתאום הוא נצץ עוד יותר, כי התעקשתי להיות בכאוס שלו והוא החזיר לי באהבה. הוא סיוט שאני חי בתוכו, ולא פשוט להעביר אותו החוצה ועדיין לשמור על תקשורת עם העולם החיצון. בתור מעריץ של דיויד לינץ', זה מהרגעים שחיפשתי".

במהלך השנים משכת הרבה אש בעולם השירה ובכלל, אתה מרגיש שהספר הזה גם יסתום פיות לכל מיני נשמות טובות?

"כן, מהרבה בחינות אני מרגיש שהספר הזה יסתום את הפיות. היו שרצו לתייג אותי ככותב מסוג אחד, והוכחתי שאני מסוגל לכתיבה נוספת. יחד עם זאת אלו שטענו נגדי שכתיבה פוליטית, חברתית ומזרחית אינה איכותית כמו הכתיבה האוטונומית, טעו. ההתקבלות של שירת ארז ביטון רק מוכיחה שצריך זמן בכדי לעכל את הצורות החדשות שהמזרח ממציא.

בו בזמן אני גם יודע שתרמתי את חלקי להמשך הגרילה בתרבות, כשדחפתי וסייעתי ל'ערס פואטיקה'. התנועה החברתית שהייתי בין מקימיה, הפכה להוצאה לאור ובה פורסמו שתי האסופות האחרונות של 'ערס פואטיקה' וגם הספר הראשון הנפלא של עדי קיסר. בקרוב ייצא בא גם הרומן הראשון של אייל בן-משה. כך שהאש החברתית, המזרחית, הפמיניסטית והפוליטית ממשיכה לבעור גם אחרי עזיבתי את עולם השירה וזאת המסורת, שעוברת מיד ליד".

מתוך הספר – הייתי קבורה כשנפגשנו

צילום תמונה ראשית: כפיר חרבי 

אודות Mati Shemoelof

משורר, עורך וסופר. A Writer
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s