דה מובינג סטורי

איור, רותם מקרית גת

איור, רותם מקרית גת

הסיפור "הייתי קבורה כשנפגשנו: דה מובינג סטורי" שזכה במומלצים הארץ, וגם הופיע בספרי החדש "מקלחת של חושך, וסיפורים נוספים" מתפרסם עם איור מקסים של רותם מקרית גת, במגזין כביש ארבעים שמחולק בכל רחבי דרום הארץ.

הייתי קבורה כבר כשנפגשנו: דה מובינג סטורי

מסע שמתחיל בדירה שכורה בתל אביב ומסתיים בקבורה בחיים במצפה רמון; קטע מתוך ספרו החדש של מתי שמואלוף

איור: רותם מקרית גת

רגבי קברי היו רכים ושונים ממה שדמיינתי. זאת לא היתה אדמת מדבר קשה. ההפך, היַבָּשה היתה מאוד אוורירית. היה לי קשה לעדור פנימה. הרגשתי מטופשת כאילו ניסיתי לדבר בשפה זרה, מבלי לדעת כיצד לבנות משפט ולהגות נכונה את המילים. ובכל זאת רציתי להצליח לדבר בשפת העפר הזאת. אבל אישה אקדמאית כמוני לא יכולה לקפוץ לתוך הרחם של הריטואל העתיק ולהיוולד כחלק אינטגרלי של ברית הנשים הניו–אייג’יות. אף על פי כן ביקשתי לשכוח לגמרי ולהיפטר מגרורות מערכת הכוח האוניברסיטאית שפשטו בתוכי. האמנתי כמו ילדה קטנה, שפעולה פשוטה של כניסה ויציאה מתוך רגבי חפרפרת הקבר אולי תוכל לשנות את הגורל המורבידי שנקבע לי.
קברתי את עצמי. הפולחן העתיק של קבירת אישה מתחת לאדמה הבטיח להשכיח ממני את הזַמָר הכי אהוב בתל אביב. חפרתי בעצמי את הקבר. תאמינו או לא, אבל שכבתי מתחת לאדמה שתים–עשרה שעות. ועכשיו אני מנסה לשחזר מה קרה שם. אני כותבת לעצמי חלק מהחוויות, והוא עדיין עומד מולי בתפקיד הזמר הכי אהוב בתל אביב ואני עדיין שונאת אותו.
כל הנסיעה לקבר התלבטתי אם להחזיר לו את המכונית שהוא קנה לי. זה היה דגם של חיפושית בצבע בורדו מטאלי, שהוא הביא לי ליומולדת השלושים וחמש שלי. מחשבה כל כך מטופשת. מי מחזיר מתנות כאלו? אבל כל פעם שנכנסתי ל”גרמניה” הממונעת שלי, הרחתי את ריחו של הזמר הכי אהוב בתל אביב. מה לא עשיתי בכדי לנקות את הרכב מהניחוח הנינוח שלו. אבל הוא חדר לתוך תוככי הפלסטיקים של הדשבורד ולא עזב אותי. זאת היתה מתנה נוצצת מדי, למרות הניסיונות הבלתי פוסקים שלו לדבר על מה שלִבו הרגיש כלפי. כמה קל להתרגל לחיים הזוהרים ולשכוח את הקשיים של היומיום. אבל הוא לא רכש את הזבלית (חיפושית) האדומה בשבילי. בהבניה של היחסים שלנו הוא ניכס אותי באמצעות רכישת האוטו, רק בכדי שאהיה עוד גיטרה חַרְפּוּשִׁית באוסף המוזיקלי הענתיקה שלו. “רכישתי” הביאה לו הון סימבולי ייחודי. זמרים אחרים בחרו ביופי המככב של הדוגמניות, בחיוך הקורן של קרייניות הרצף וביצירתיות הסקסית של הזמרות הצעירות. אך הוא הראה להם שיש לו גיטרה משכילה מקורית משלו. אלוהים רבות, כמה שמחתי שלא הבאנו ילדות לעולם. אני בטוחה שהוא היה שוכר להן סטייליסט כמתנת יומולדת, בהנחה שהיה לו זמן לראות אותן. תמיד היה שוקע, מתחבא וכָבֶה בין כל ההתחייבויות שלו. עאלק התחייבויות, היו אלו תחזוקים אינסופיים לגודל הפרסונה שעטפה את הרִיק הגדול. לילה אחר לילה עשיתי את עצמי מתקדמת עם כל הקריירה האקדמית, והוא היה רֵיק אלי ואני הייתי מתרוקנת אל עצמי ולא הצלחתי להפריד בין השניים.

15:58

ירדתי מהדירה המוּשכּרת שלי בדרום תל אביב, ברחוב הרצל 72, ונסעתי למצפה רמון. ברחוב הרצל פינת טשרניחובסקי במצפה רמון פגשתי את “היַלדה”. האישה האחראית על הטקס ביקשה שאכנה אותה בשם “היַלדה”. אבל הכינוי המטופש הזה היה רחוק מהמראה המוזר שלה: היא לבשה מסֵכה צבעונית מפלסטיק של מרגרט תאצ’ר, טישרט לבנה שקופה, מכנסי ג’ינס כחולים והיתה יחפה (וזאת למרות שנראה כי המדרכה עדיין בערה מהמפגש הלוהט עם קרני השמש). הילדה לא הסכימה לומר את שמה האמיתי. שילמתי לה את המחיר העדכני של הטקס העתיק. האמנתי שבאלפיים וחמישה שקלים חדשים וחצי אוכל להסיר מנפשי הכואבת את כל העצבים, הצער, האלימות, שמחלת הנטישה שלו השאירה אצלי. הילדה ניהלה את הטקס בצורה לא אחראית ולא מופתית. היא רקדה מעל הקבר שלי משמונה בערב עד שמונה בבוקר והבטיחה להשכיח ממני את הזמר הכי אהוב בתל אביב. הירהרתי כמה נשים עצובות עדרו לפני את דרכן פנימה ומיחזרו לעייפה את הטקס המטריארכלי התת–קרקעי. כן, הטקס יועד רק לנשים, באמונה שאמא אדמה יכולה לטפל בצורה ייחודית בנו, בניגוד ללב הגבר – שנולד קשה, קשוח וקשיח.

19:05

חפרתי וקדחתי. העננים הכהים שהסתירו את הכוכבים – הפחידו אותי מאוד, ולא רציתי שירד מבול שיהפוך אותי לגופה מנופחת ממים, מגעילה במותה הדוחה. זבובים אפילו לא יתקרבו אלי ורימות יצופו חסרות אונים. אבל הילדה הרגיעה אותי ואמרה שזאת לא עונת השיטפונות.
אבני בזלת רחבות סימנו את היקף הקבר שלי. בכיסי התעקם לו מקל העץ השברירי הכתמתם שדרכו נשימותי עמדו לצאת ולהיכנס. קרשי עץ זהובים עמדו משני צדי כארון קבורה נוצרי, ללא מכסה. העץ והאדמה החלו להימתח בתשוקה בכדי לחפון את איברי הרכים והמפוספסים. זרועותי כאבו מן החמיצות שפשטה בשרירי, כתפי נמתחו לעייפה, טבעות של יבלות גסות פרחו על כפות ידי העדינות, ולא הפסקתי לחשוב על הטעויות שלנו. האם הזמר הכי אהוב בתל אביב הלך כבר עם מישהי אחרת, ואם כן, מי זאת? וכעסתי על המחשבות המשובשות האלו, כי הזמר הכי אהוב בתל אביב לא היה עשוי מהחומרים של “עין תחת עין”. רציתי לפתוח את מגזין “טיימאין” בהחטאה ולראות אותו בצילומי “התנועה האינית” עם מישהי אחרת ולהוציא בכעס את כל הזעם של עריקותו מצבא הלבבות הקרועים שלי. אבל הזמר הכי אהוב בתל אביב לא היה הגבר הזה שיצטלם עם מישהי חדשה בשביל לפגוע בי בכוונה תחילה. אפילו אם הוא יצא עם מישהי חדשה, אני די בטוחה שהוא דווקא נזהר מפעולות מוחטאות ופזיזות שכאלו. ואולי הזמר הכי אהוב בתל אביב נשמר מדי. ואולי הפחד שלו מכל סטייה או מפלה הוא שהפריע לי בכישלונות הלא מוצלחים שלנו. רציתי שיטעה, והוא שגה פעמים ספורות מדי.
קטע מתוך “מקלחת של חושך, וסיפורים אחרים”, בעריכת תמר ביאליק ופרופ’ יגאל שוורץ, בהוצאת זמורה ביתן.

סיפורים:

* הייתי קבורה כשנפגשנו  פורסם עם איור מדהים בכתב העת כביש ארבעים

* הפרעת אכילה שפעם הכרתי

* שאריות מהספר המקולל

* נצטרך מכונות אחרות בכדי לעצור את הזמן

* בכל רעל יש יותר מדי קסם

* לחכות לסיים סיפור בתוך גופה בלתי מזוהה

* פורטונה כבר לא גרה בקומה ה-23

אודות Mati Shemoelof

משורר, עורך וסופר. A Writer
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s