"בבדוק" (The Babadook)הוא בהחלט אחד מסרטי האימה הטובים של העשור

"בבדוק"  The Babadook ) 2014)הוא בהחלט אחד מסרטי האימה הטובים של העשור. גם זוכה פרס האוסקר, ויליאם פרידקין, שיצר את "מגרש השדים" (1973) חושב שזה סרט האימה הכי טוב שהוא ראה אי פעם. "בבדוק" מפרק את העצמות וגורם לך להתפזר כאבק מתחת לרהיטים מרוב פחד. הסרט האוסטרלי שבויים ונכתב על ידי ג'ניפר קנט מכיל את כל המרכיבים הדרושים לסרט אימה, אך לא מתמסר לאף אחד מהם. הסיפור פשוט, אלמנה ובנה, החיים בפרברים הלבנים, באוסטרליה, נרדפים על ידי מפלצת שמופיעה מתוך ספר, שמתגלגל בצורה מיסתורית לבית. למפלצת המסתורית קוראים בבאבדוק.

ג'ניפר קנט מציינת את אומץ הלב של לארס פון טרייר, שעזר לה ליצור את הסרט. היא שלחה לפון טרייר, אימייל שבו ביקשה לבוא לראות את הדרך בה הוא עובד. בדיוק הוא עבד על דוגוויל, והוא אמר לה שהיא יכולה לבוא ליום אחד. אך היא הגיעה ונשארה הרבה יותר, ואף סייעה על הסט.

קנט קיבלה את הרעיון מחברה שלה שהיא אם חד הורית, ויצרה ב-2005 סרט קצר בשם "מפלצת" (Monster) ומשם יצאה למסע להרחיב אותו לסרט אֵימה. היא מתארת את האכזבה שלה מסרטי אימה סטנדרטים. אך רואה בסרטי אֵימה כקולנוע טהור. היא לא אהבה את הרעיון שהדמויות צריכות להיות נאהבות על ידי הקהל כמו בקולנוע האמריקאי ולכן יצרה דמות פרוטגוניסטית, שמנסה לגונן על הילד שלה. בדרך כלל בסרטי אימה, אנו רואים משפחה אמריקאית שהמבנה הגרעיני שלה מאויים על כוחות חיצוניים. ובסרט הזה אנו דואגים למבנה דווקא של אם חד הורית שמנסה להגן על בנה בכל מחיר.

בימים אלה קנט מעבדת את הסרט לתוך ספר.

The-Babadook-Poster

מכאן והלאה יתחילו ספויילרים, ולכן כדאי פשוט לראות את הסרט קודם, לקריאה מלאה של הפוסט

הסרט כולו מבוסס על רגשות אימה. הסיפור שהאם מאבדת את בעלה, באותו יום, שהוא לוקח אותה לבית החולים. רגשות האימה הללו, גורמים להופעת המפלצת. המפלצת היא בעצם אי היכולת של האם, לקבל את אובדן בעלה, אל מול הופעת בנה, שאינו מהווה תחליף מלא. הבן הוא זה, כמו ב"חוש השישי" זה שרואה את המפלצת לפני שהיא מופיעה גם בתוך האם. הפתרונות הקלים יותר של סטיבן קינג, למשל ב"בית קברות לחיות" שבו האם הופכת דמונית, או הפתרון שבו צריך להחליף בית כמו ב"פולטרגייסט" לא עובדים כאן. האם נשארת בבית, עם בנה, למרות שכל יום שעובר הופך יותר אפל. האם הופכת שטנית והורגת את הכלב, שזה אחד השיאים בסרט.

הטראומה בסרט היא אובדן הבעל, וההחלפה שלו בבן שבדיוק נולד. מקורה האטימולוגי של המילה "טראומה" במילה היוונית (τρᾶυμα) שפירושה פצע .(ברפואה, ייעודה של מחלקת הטראומה גלום במיידיות הטיפול הנדרש עבור החולים). אחד המאפיינים המרכזיים של הטראומה הוא החביון (latency) או ההשתהות (belatedness) שלה, כלומר, אי-יכולתו של קורבן הטראומה לתפוש את החוויה הטראומטית ולהטמיעה בזמן התרחשותה. זאת הסיבה שמגיע אלינו "בבדוק". היא הגילום של החווית הטראומטית. ולפיכך כשהוא מגיע הוא הופך את האם לדמונית, ולא את הילד.

Screenshot 2014-12-06 17.11.04

לפיכך האירוע הטראומטי ממשיך לרדוף את הקורבן ולחזור בחלומותיו או בשגרת היומיום שלו. פרויד עושה שימוש ב"חוויה הטראומטית" בניסוחים הראשוניים שלו את יסודות הפסיכואנליזה: "תפקידו של המטפל אזי הוא לעזור לחולה לשקם בזיכרונו את החוויה המקורית ('החוויה הטראומטית'), ואז צפוי הסימפטום, המשמש כתחליף, להיעלם. אלא שתהליך שיקום זה אינו פשוט כלל מאחר שאותם הכוחות, שפעלו להשכיח את החוויה או את הזיכרון המכאיב מלכתחילה, ממשיכים לעמוד על המשמר ולסכל כל ניסיון להעלות בחזרה למודע את התוכן הדחוי. לכן בגלל פעילותם של 'מנגנוני התנגדות' (resistance) אלה, אין המטפל יכול לבקש בפשטות מהחולה: 'נא ספר לי בדיוק מה ואיך זה קרה', אלא, כמו בלש מומחה, חייב הוא להפעיל שיטות עקיפות שונות, כדי לשקם את חלקי האינפורמציה שנעלמו מזיכרונו." לפרויקט הפסיכואנליזה יש, אם כן, הן משמעות תיאולוגית של וידוי והן משמעות פרשנית של תפירה והבניה מחדש של הטקסט תוך כדי פרימתו. אך הסרט לא מנסה לפתור את הבעיה על ידי העלמת השד של בבדוק. אין גם מעבר אל הנצרות, בכדי לפתור את הבעיה הפסיכולוגית, לא צריך מקל עץ בכדי להרוג את דרקולה, לא צריך ספר תפילות או מים קדושים.

המעבר החד מן התפישה המודרניסטית של הקִדמה אל התפישה הפוסטמודרניסטית, המבקרת את הנרטיב ואת האפשרות לגאולה, מצויה בתשובתו של הפילוסוף הסלובני, סלבוי ז'יז'ק, לפרויד. ז'יז'ק הופך את תכלית הפסיכואנליזה רק כדי להחליף את וידוי הטקסט בהבנייה מחדש של הקשרו: "המטרה האולטימטיבית של הפסיכואנליזה אינה עשיית שלום באמצעות הווידוי של הטראומה, אלא קבלת העובדה שחיינו כוללים גרעין טראומטי מבלי יכולת תיקון. יש בנו משהו שאינו יכול להשתחרר לעולם." וזאת הסיבה שפתרון חידת הסרט לא כוללת חיסול של בבדוק, אלא שהיא מאפשרת לאם ולבנה לחיות לצד הטראומה הסודית והגנוזה (יצירת קונטקסט לחידה). היא מבינה את בבדוק, ונותנת לו מקום בחייה, מבלי שהוא יפגע בה, ובלי שהיא תפגע בו. הפתרון הזה מאוד פמיניסטי, כי הוא כולל הרג אדיפלי שמקים לתחיה את הבן, שחייב להרוג את האב.

צמרמורת, דם, פוליטיקה ומפלצות: על היעדר סרטי אֵימה בקולנוע הישראלי

4 במאי 2010Mati Shemoelofלערוך את"צמרמורת, דם, פוליטיקה ומפלצות: על היעדר סרטי אֵימה בקולנוע הישראלי"

מה הסיבה להיעדר סרטי אימה ישראלים ומהי האימה המסתתרת בהיעדר

הז'אנרים בקולנוע מייצרים צורות שונות של ידע. אותו ידע מגיע ממקומות שונים למקומות אחרים ועובר תהליך של עיבוד לתוך ההקשרים החברתיים, האסתטיים, המיתיים והתרבותיים בכל מקום. ההפצה של הידע הקולנועי הביאה במדינות שונות ליצירת עיבודים שונים וייחודים של ז'אנרים. כיום הקולנוע הוא אחת מהצורות התרבותיות המרכזיות שבעזרתן אנו למדים על החברה בישראל. אך ז'אנר אחד טרם הגיע למחוזותינו. ז'אנר סרטי האימה. כז'אנר, סרטי האימה צמחו בתוך הסרטים האילמים של העשור האחרון של המאה ה-19. הפיצ'רים הראשונים של האימה היו שייכים לקולנוע הגרמני. צורת האמנות אשר השפיעה בצורה ישירה על יצירת סרטים אלו הייתה האקספרסיוניזם הגרמני והסימבוליזם שהגיעו לשיאם כחלק מהאווירה האפלה שלאחר מלחמת העולם הראשונה. סרטי האימה כשמם נועדו לייצר טרור, להפחיד כשהם מביטים אל הצד האפל, שואבים את כוחם מהתחושה הראשונית של הפחד, הלא ידוע, כאותו מושג פרוידיאני של  המאויים או המצמרר (Unheimliche); המוכר והלא מוכר אשר פועלים באופן פרדוכסלי באותו הזמן אשר מייצרים משיכה ודחייה.

אחד מהמאפיינים של סרטי האימה, והדבר ניכר גם בגילגוליו העכשווים של הז'אנר,  הוא המלחמה בין כוחות טובים לבין כוחות רעים כחלק מדיבור על שאלות חברתיות, תיאולוגיות ופוליטיות.

ניתן לקשור את הסוגה של סרטי האימה באופן ישיר ועקיף לשאלות הקשורות להקשר ההיסטורי של יחסים בין קבוצות שונות בחברה. למשל הלבנים בארה"ב השתמשו בשנות השבעים בז'אנר של סרטי אימה (רוב הסרטים הופקו על ידי קולנועים לבנים) כדי לבחון את יחסי הכוח הגזעיים בארה"ב ולשמר דרכם עליונות לבנה. הגבורים של משפחות המאוימות בסרט היו בדרך כלל לבנים, הטרוסקסואלים, מהמעמד הבינוני ו"נורמליים". הנבלים, המאיימים בסרט היו "מפלצות", לעיתים קרובות "צבעוניות" (colored) שעוצבו על בסיס של אחרות גזעית, מינית, מעמדית או על ידי סימוניים אידאולוגיים אחרים.

ז'אנר סרטי האימה לא רק שפיתח היסטוריה נפרדת, אלא התפתח כזה שלא קיבל הערכה ונחשב נחות עד לימים בו סרטיו זוכים בפרסים נכבדים, דיונים על גבי אמצעי התקשורת, משחקי מחשב ועוד. יתרה מכך, כיום יש תחייה, שחזור ויצירה של תתי ז'אנרים מצליחים ביותר מסרטי איכות ב' (B-Movies) בדמות הסרטים של אד ווד, ועד לאלו הכי "מאוחרים" העצמאיים (פרויקט המכשפה מבלייר), ואלו המשלבים קומדיה ואימה כמו סדרת הסרטים שעשו פרודיה לסרטי "הצעקה" (Scream) ואני מתכוון לסדרת "Scary movie" ואחרים.

מסורת של סרטי אימה

זוהי רשימה שבאה להציע כיוון מחשבה ביקורתי. מחשבה שמתחקה אחר השאלה מדוע הידע מסוג של ז'אנר קולנועי לא מגיע לתוך התרבות בישראל ובאותו הזמן ידע אחר מתרשת והופך ללגיטימי. האם אפשר לכנות את הקולנוע בישראל כ"קולנוע ישראלי" ללא סרטי האימה. מדוע האֵימה לא מתרגמת לידע שבו ניתן לבחון תהליכים בחברה. יתרה מכך, מדוע לא נוצרה מסורת של סרטי אֵימה ומה יקרה כשתיווצר אחת שכזו.

אין סרט אימה שלא בודק ומעמת את גיבוריו עם העבר ההיסטורי המסויט. למשל "מגרש השדים" מתדיין על העבר הדתי של אמונה בשדים, באי רציונאליות, בדיבוק שמבקשת לא לעזוב את הדיון על הערכים המבנים את התרבות אף היום במאה העשרים ואחת וראו למשל את סרט האימה "מגרש השדים" וכל אלו שהמשיכו והופקו לפי חוקי התת-ז'אנר הנ"ל. צורה נוספת לבדוק את העבר מתבטאת בעוולות היסטוריות קחו למשל את "פולטרגייסט" שדן במשפחה שנכנסת לבית שנבנה על בית קברות אינדיאני או את הסרט ההמשך (השני) שעסק בבית שנבנה על שרידי קהילה דתית מהמאה ה-18 ועוד. הסרטים לעיתים מתמקדים בעוולות אישיות ובעוולות חברתיות והחיבור ביניהם, למשל בסרט "IT" שנעשה על פי הסיפור של סטיבן קינג שסיפר על המפלצת הליצנית ששררה בתוך מערכת הביוב ושחייבה קבוצה של מבוגרים לחזור לעיירת הולדתם ולהילחם בה. הבעיה בסרט הוצבה ברווח שבין הבעיה של הניכור בין המשפחות והילדים ובין הילדים עצמם ככזו אשר יצרה את המפלצת של העיירה. אך כל הסרט מהלך בצורה זהירה בין הסובייקטיבי (ובקצה הפסיכוטי שלו) לבין האובייקטיבי (קיומו של רוע, אשר מהלך מלבד מעשי בני האדם). לעיתים הרוע יכול להיות מוסבר באמצעים היסטוריים וחברתיים אך הוא מעגלי והסיבתיות לא מובילה להיעלמותו-  כפי שהתבטא בסרט "הצילצול" שסיפר את הסיפור של ילדה שהומתה ורודפת באמצעות קלטת מסתורית את אלו אשר צופים בה. הרוח של הילדה לא רק שלא עוזבת את העולם של הסרט, אלא הדמויות אשר מנסות לפענח את העלילה מוציאות אותה לחופשי ובכך משחררות תיבת פנדורה של הרס. לעיתים העוולות יכולות להיות לגמרי "אישיות", למשל הדיון של סטיבן קינג (באמצעות העיבוד הקולנועי של סטנלי קובריק) בסרט "הניצוץ" (The Shining) שבעצם משלב את הדיון של הכותב בגבולות הפסיכוטיים של היצירה ובהתגלגלות של הרוע הטמון בה בצורה דטרמיניסטית – כאותו תפקיד של משגיח על חדר מלון שרוצח את משפחתו ומתאבד.

הגבול האסור של סרטי האימה

ישנו גבול אסור בסרטי אימה, שיכול להתפרש בצורות רבות. המעבר את אותו הגבול יכול להוליד חיים במקום שבו ישנו מוות, להוליך אותנו מעבר לגבולות הזמן והמרחב ולהראות לנו עולם אלטרנטיבי. אותו עולם מקביל יכול להסביר לנו עוולות שאין אנו מודעים אליהם במציאות המדומיינת שלנו. זהו אותו גבול בין מציאות מדומיינת לאותה מציאות ממשית, שממנה אנו חרדים במשך כל חיינו. המציאות הממשית היא זו אשר מסתתרת בלא מודע, ברגע שלפני עברה החברה האנושית את הגבול לתוך המודרניות ונקברה תחת מושגי ההשכלה הרציונאלית.

סרטי אימה יכולים להכיל תגובה היסטורית ותרבותית לאסונות חברתיים ובכך הם מאפשרים לעכל ולדון באימה הממשית. למשל הסרטים "I am Legend" (2007) ו"Cloverfield" (2008) היוו שתי עמדות שונות שניסו להתמודד עם אסון נפילת התאומים. הראשון הרכיב דיון חברתי מורכב הן בניכור ברחובות בהיעדר של מדינת רווחה והן בטרוריסטים כאנשים שהפכו למפלצות והציע חזון אופטימי. השני הביט באסון של נפילת התאומים כשרירותי, כרוע חסר סיבה שתוקף לפתע מסיבה של חבר'ה צעירים בשנות השלושים שלהם ובתוך כך הציע חזון פסימי דטרמיניסטי לחברה האמריקאית כלפי יחסה והבנתה את העולם סביבה.

יש אימה אם אין אימה

אני רוצה להציע כיוון מחשבה אפשרי אחד לגבי ההיעדר של סרטי אימה בישראל והשאלה של התמקמות הידע הקולנועי במעבר לתוך התרבות. לישראל ישנה היסטוריה קצרה ואיומה לעומת ההיסטוריה הארוכה יותר של עליית הלאומיות וביסוסה באירופה או בארה"ב. התרבות הלאומית בישראל לא מוכנה להביט בעצמה בצורה ביקורתית בשל מאבק לא פוסק לביסוסה. בין אלו שרואים בישראל פרויקט לאומי שהתפרק מלאומיותו – וכחלק מזה אפשר להבין מדוע נבנתה חומה אל מול (ובתוך) המזרח התיכון, דווקא כדי להצביע את היעדרה ואי היכולת לאחוז ברעיון ההפרדה. יש כאלו הרואים בישראל כפרויקט לאומי אשר מגיע אל הקצה הלאומני שלו בהמשך הכיבוש ואחיזה ובבניה הלא פוסקת של ההתנחלויות ובשיאו של הרג ראש הממשלה רבין כדי להמשיך את המהפכה הציונית דווקא מתוך הכיוון הימני שלה. לא לתת למדינה להגיע להסדר, כי ביום שהמדינה קיימת אז המהפכה הציונית הסתיימה. ולכן דרושה התנגדות לא פוסקת כדי לשמר את הכוח הטמון במהפכנות הציונית. בשל כך כל הזמן מתמקדים ולוקחים עוד שטחים מהפלסטינים, יוצרים מלחמה עתידית עם איראן, ועומדים במרכז של סכסוך עם כל העולם הערבי בפרט והעולם האיסלאמי כחלק מחזית רעועה עם ארה"ב.

ישראל לא מוכנה להביט בביקורתיות בהיסטוריה שלה כלפי אוכלוסיות הן פנימה כלפי המזרחים והן החוצה כלפי הפלסטינים. אין לנו סרטי אימה שיביטו על משפחה שנכנסת לתוך בית שנבנה על שרידי בית קברות פלסטיני למרות שדברים כאלו התרחשו ובזוויות שונות (ראו למשל את נטיעת החורשות של קק"ל על שרידי הכפרים הפלסטינים ועוד). גם בתוך ישראל אין עדיין התבוננות בפרשיות מודחקות שהתרחשו בעבר, אין ילד תימני חטוף שמת וחוזר לאמלל את צאצאי חוטפיו, או רק לאחרונה התבשרנו על פרויקט שבא לדבר על קורבנות מזרחים של הגזזת מתים שתוקפים חבורה אשכנזית של מטיילים (ראו את הסרט  "נקמת ילדי הגזזת" של רועי צורף, 2008).

מהו הגבול שלא מאפשר לסף החרדה הישראלי לבדוק חרדות נוספות, כגון החרדות הלאומיות, האתניות, המעמדיות, המגדריות, המיניות ועוד. האם אנו חיים בתקופה לאומית שעדיין לא התגבשה לכדי דיון בפחד, ובאימה. ואם אין דיון באימה, האם לא כדאי להניח כי אנו חיים בתוך אימה לא פוסקת. ולכן אנו צריכים לדרוש את הופעת סרטי האימה, ולא כדי לפחד מהם ולרעוד באמצע הלילה מהופעת רוחות, שדים, מפלצות, מומיות, משוגעים עם מסור חשמלי, ועוד  – אלא דווקא כדי להביט באימה כדי ללמוד ולהתפתח.

רעיונות להסבר נוספים שלא ארחיב אותם ברשימה זו יכולים לבוא מתוך כך שהחברה היהודית עברה הכחדה גזעית שלא מאפשרת לדורות החדשים עדיין לשאול שאלות קשות ולפתוח את תיבת הפנדורה הפנטזמנטית. הסבר נוסף יכול לבוא מהכיוון של האופי השטוח של האידיאולוגיה הציונית שמצד אחד מביט אחורה רחוק אל העבר התנ"כי כאיזה יהודי ישן שחזר לנוף מולדתו ואין לו עבר קרוב אלא רק עבר רחוק. ומצד שני זו רואה את היהודי כחדש שהתחדש בארץ מולדתו באופן פרדוכסלי ונולד מתוכה כסוג של יליד, הנולד מן אדמתו. והמאבק בין שני הכוחות הללו, לא יכול להוליד את האפל, העל טבעי, הפנטסטי (למרות שלאחרונה ראינו את עליית הספרות הפנטסטית בפרוזה של הדור השלישי, כמו הספר "יצר לב האדמה" שהרה בלאו , או "מחזיר החלומות" של ניר ברעם ו"הלב הקבור" של שמעון אדף). הציונות זקוקה לתרבות שטוחה, ריאליסטית, שמתנכרת לפנטסטי, ולאפל כדי לייצר אזרחים ממושמעים בחברה מיליטריסטית. התרבות הציונית כתרבות פשוטה, אשר רואה את עצמה כחלק מהמודרניזם אבל בעצם מתנכרת לו כי הופכת אותו לאירוע ולא לתנועה. הבזות לעומק הרומנטיקה  ולגותיות.

ביבליוגרפיה:

סלבוי ז'יזק, התבוננות מהצד: מבוא לז'אק לאקאן דרך תרבות פופולרית, תרגום מאנגלית: רונה כהן, תל-אביב: הוצאת רסלינג, 2005.

רועי צורף, נקמת ילדי הגזזת, מידע נוסף על הסרט, דרכי הכנתו וטריילר נמצאים באתר הזה (נבדק ב13.9.2008).

Harry M. Benshoff, “Blaxploitation Horror Films: Generic Reappropriation or Reinscription?”, Cinema Journal, 39, No. 2, Winter 2000, p. 3.

Sage Meehan, “History of Horror on Film –the Beginning of a New Type of Fear“, The Dawn of the Horror Movie, 29.5.2008.

url= http://horrorfilms.suite101.com/article.cfm/the_dawn_of_the_horror_film

Horror film, Wikipedia, the free encyclopedia, 13.9.2008.

***

סיפורים מתוך ספרי החדש "מקלחת של חושך, וסיפורים נוספים":

* הייתי קבורה כשנפגשנו  פורסם עם איור מדהים בכתב העת כביש ארבעים

* הפרעת אכילה שפעם הכרתי

* שאריות מהספר המקולל

* נצטרך מכונות אחרות בכדי לעצור את הזמן

* בכל רעל יש יותר מדי קסם

* לחכות לסיים סיפור בתוך גופה בלתי מזוהה

* פורטונה כבר לא גרה בקומה ה-23

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s