חיכינו לדור הזה של ערס פואטיקה: הדברים המלאים בשנתיים לפעילותם

צילום: Genady Sh מתוך השקת האסופה המודפסת של ערס פואטיקה בלה רמפה.
צילום: Genady Sh מתוך השקת האסופה המודפסת של ערס פואטיקה בלה רמפה.

הנה הדברים שמסרתי לרוויטל מדר בכתבה החוגגת שנתיים לאירועי ערס פואטיקה Ars poetica שהיה לי הכבוד להופיע איתם עד מהרגע הראשון ועד שנסעתי וגם כשחזרתי לביקוריי. היה לי הכבוד לסייע עם האסופה הראשונה שעדידושקה ערכה וגם להכיר את הדור החדש של השירה בישראל. הכותרת של עיתון "הארץ" מאוד צינית ומקווה שתשתנה, אבל אנו כבר התרגלנו לדרך בה קשה לקבל את ה"גוף הזר".. (: מקווה שיבואו עוד שנים של יצירה ערספואטיקה, כי חיכינו לדור הזה!

אין ביקורת נייטרלית

נתחיל שמצאתי את עצמי בויכוח בדיוק על ערס פואטיקה ועניתי לאחד ממבקריה (ניב שטדנל) והוא אפילו ענה לי בתוך התגובות למאמרי. אבל אני יותר מוצא את עצמי מתווכח איתו בשאלת הביקורת על השירה. שהיום איני מוצא מקום לכתוב על אסטתיקה ויותר על הפוליטיקה של המילה. כי העיסוק בפורמאליזם, אסטתיות וכדומה הוא עיסוק שלדעתי מחביא שאלות לא נייטרליות בשיח. ובכל מותר ורצוי לבקר את ערס פואטיקה. אגב בדיוק עכשיו ראיתי שיצא עיתון 77 שמוקדש לפוליטיקה ושירה שהתייחסו גם לערס פואטיקה (ראיתי שהני זביידה כתבה מאמרון).

לדעתי ערספואטיקה מקבלת הרבה קיתונות של בוז, קנאה, וצריך להבדיל מביקורת לגיטימית. ביקורת היא דבר יפה כשהיא שמה בצד את הבוז, הקנאה. ההצלחה של ערס פואטיקה הביאה אותם למרכז הבמה בזמן קצר, ובדרך הנפלאה של הכתיבה שלהם הם הגיעו להמונים. הם כותבים בהיר ועל נושאים חשובים לציבורים שלמים בישראל, ולכן הצליחו להגיע לכל כך הרבה קהלים.

כל קבוצה שמצליחה בזמן קצר, ויש לה משימה חברתית, פוליטית ואתנית מקבלת קיתונות של בוז, קנאה ושליליות בישראל. כך היה כשהקמנו את גרילה תרבות cultural guerrilla عصابات ثقافة, וקראנו לעשות פוליטיזציה של השירה בישראל, ולהחזיר את שאלת הקהילתיות, והאחריות החברתית של השירה על הקונפליקטיים הבוערים. אז כתבו:

"על הקבוצה נמתחה ביקורת מצד משוררים, בהם יצחק לאור שטען כי השירה אינה יכולה לשנות, וש"ללמד ספרות בפריפריה יותר חשוב מאשר להקריא שירה מול מפעל פולגת". משוררים אחרים מתנגדים לשילוב בין שירה לפוליטיקה אקטיביסטית ורואים בשירה אמנות גבוהה שראויה להיות טהורה מפוליטיקה. אחרים מתנגדים לגישה הפתוחה והלא מסננת של הקבוצה, וטוענים כי יש לבחור משוררים רק על סמך איכותם, ולהתמקד במקומות האופטימליים להקראת שירה."

הדברים לא היו פשוטים יותר אז, היינו פחות פועלים בשאלה האתנית, אך דווקא בגלל ששברנו את הנייטרליות, האוטנומיה של אמנות לשם אמנות, היה לדעתי אחכ יותר קל, בהוצאת גרילה תרבות, להיות הראשונים לזהות את הפוטנציאל האמנותי הפוליטי המעולה של ערס פואטיקה ולהוציא את שתי האסופות וספרה הראשון.

פרגמנט מזיכרון שכתב שלומי חתוכה בכתב עת של מכללת ספיר
פרגמנט מזיכרון שכתב שלומי חתוכה בכתב עת של מכללת ספיר

הופעתי לראשונה עם עדי קיסר, ושלומי חתוכה בלילה השחור, שהנחיתי אירוע שירה, בבית אחותי – למען נשים בישראל לבקשת אופיר טובול. ועדי קיסר, שאלה אם היא יכולה להזמין אותי לאירוע הראשון ועד נסיעתי השתתפתי בכל אירועי ערס פואטיקה. אחרי חודש אמרתי לעדי שהאירועים שלה כל כך מעולים וחדשים והיא צריכה לאסוף חומרים, להוציא אסופה בהוצאת גרילה תרבות, ואמרתי לה שתוך שנה ההצלחה של ערס פואטיקה תהיה אדירה. ושנה אחרי היא שאלה איך ידעת.

קראתי מה שכתב אופיר משרקי, אך לדעתי הוא צימצם שוב את דמותם, שאל מדוע הם כותבים על הביוגרפיה של הההורים. אז כן, חשוב לכתוב על הביוגרפיה. מירי בן שמחון כתבה "וְיַעֲמִידוּ הֵיטֵב אֶת מְיֻסָּרוּתִי הַפְּנִימִית / בְּמָקוֹם שֶׁל כָּבוֹד מֵעַל לְסִירֶיהָ הַטּוֹבִים שֶׁל סָבָתִי / מַדִּיפֵי רֵיחַ קוּסְקוּס / וְהֶבֶל חַם וּדְאָגָה מַחֲזוֹרִית לְקֵבָתָם הַמַּחֲזוֹרִית שֶׁל בְּנֵי הַמִּשְׁפָּחָה. /"

המשימה של הכתיבה המזרחית היא להחזיר את הגוף המזרחי, להחזיר את האנושיות להיסטוריה, לזיכרון הקהילתי המשפחתי. לדרוש מהם שלא לכתוב על ההורים שלהם, או סבים שלהם – היא חוסר הבנה לדרך בה הודר הזיכרון המזרחי מההיסטוריה. ההחזרה להיסטוריה של הגוף המשפחתי נעשית בכל האמנויות.

לא ראיתי מעולם אמירה של ערס פואטיקה שהם לא מקבלים ביקורת. אבל לא תמיד אמן צריך להיות המבקר של יצירתו, ואם היה נערך למשל כנס אקדמי והדיון היה מקצועי, אז אפשרי בהחלט שהמשוררים ומשוררות היו משתתפים בשיח. אבל בגלל המרכזיות שלהם, כל משורר שרוצה לבנות את עצמו קופץ לשיח ומנסה לשלול אותם. בדרך שכתב עליה הרולד בלום:

"דרמה שבה משורר חדש ("בן") נאבק על מנת למקם את עצמו במקומו של מבשר ("אב") או יצירה ספרותית ("שיר-הורה") שקדמו לו."

מצחיק, בגרילה תרבות גם כשהיו זמנים של שקט, שלא עשינו שום אירועים, עדיין קיבלנו לא מעט ביקורות, מכל משורר חדש שהיה קופץ לזירה או מוציא ספר,או משורר ותיק היו שואלים אותו מה הוא חושב על השירה הישראלית של גרילה, והאם הוא מאמין בשירה, והוא היה צריך לעמוד מול מה שעשינו. והיום זה ערס פואטיקה (כמובן אין להשוות בינינו אבל אפשר לראות את הדרך בה ההיסטוריה חוזרת על עצמה).

הרבה מהמבקרים עושים הכללות ורואים שלא קראו למשל את ישראל דדון שהוא המבקר הכי חריף של ערס פואטיקה ותמיד נמצא על הבמה בכדי להראות שהוא רואה את גבולות השיח ומאתגר אותו עד תום

 

*

הערה על המתים הטריים

מסכנים החיילים האלו ששילמו את המחיר של הפוליטיקה המפגרת. הרי היה ברור שאם מתנקשים בבכירי חיזבאללה ואיראן לא יישארו האחרונים חייבים. ואימותיהם, שכל השנים האכילו, דאגו, ליוו, בכו ביום אחד הכול נגמר בגלל הזכרים האלו והפוליטיקה המזויינת שלהם. האבל של האימהות לעולם לא יסתיים והפוליטיקאים ימשיכו הלאה, להתנהג כאילו הכול בסדר. אבל למשפחות האלו הלכו הילדים ולא יחזרו לעולם. ייתלו על הקיר במסגרת אבן וצער שאין לו סוף. יהיה זכרם ברוך.

שבת שלום

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s