איך הפכתי ממשורר לסופר

07062008(001)לא היה פשוט לעבור מאמנות השירה לאמנות הפרוזה. אבל לא יכולתי לכתוב כבר שירים. רציתי לחזור לנקודת האפס. חיפשתי את הרגע הזה שאתה עומד עירום, חשוף ולא יודע מה לעשות עם הציור הזה. ככה הרגשתי כשהתחלתי לכתוב סיפורים. היה זה חיים שאמר לי לכתוב סיפורים, וזאת הסיבה שהוא קיבל הקדשה בספר.
עברתי עם הספר דירה אחר דירה, חברה אחר חברה, אהבה אחר אהבה, חברים אחר חברים, שכונות שונות בתל אביב-יפו ולא עזבתי אותו. האמנתי בו, למרות שאף אחד לא קרא אף אחד מהטיוטות שהצטברו. וכשהרגשתי שיש איזה 11 סיפורים שעומדים, שלחתי לעורך בכיר. כשהגיעה הדחייה המנומקת, בכיתי כמו ילד בזרועות חברתי דאז. הלכתי לחבר שהוציא בדיוק ספר, נתתי לו כמה סיפורים והתייעצתי ועצותיו הולכות איתי עד היום הזה. עצות של זהב הוא נתן לי בכמה מילים, כשהיינו בתוך הים התיכון בחוף מנשייה. והיה זה רגע מאוד מיוחד, כשניגבתי את הפה מהטחינה, באיזור התעשייה של תלפיות בירושלים, כשאימייל מצא את הסמארטפון שלי. היה זה בני ציפר שבישר לי שזכיתי במומלצים לתחרות הסיפור הקצר של "הארץ". באותו הרגע הבנתי שמישהו מחוצה לי מאמין בי. מישהו שלא מכיר אותי. זה היה רגע של נטיעת שורש באדמה, או לראות עלה ראשון על העץ – ספר הסיפורים הראשון שלי.

מ.ש.

==הייתי קבורה כשנפגשנו: דה מובינג סטורי (הגירסא הראשונה של הסיפור שהופיע בספרי הראשון מקלחת של חושך וסיפורים נוספים)==

רגבי קברי היו רכים ושונים ממה שדימיינתי. זאת לא היתה אדמת מדבר קשה. ההפך, היבשה היתה מאוד אוורירית. הרהרתי כמה נשים עדרו לפני את דרכן פנימה ומיחזרו את הטקס המטריכאלי התת-קרקעי לעייפה. היה לי קשה לעדור פנימה. הרגשתי מטופשת כאילו ניסיתי לדבר בשפה זרה, מבלי לדעת כיצד לבנות משפט ולהגות נכונה את המלים. ובכל זאת רציתי להצליח לדבר בשפת העפר הזאת. הילדה דחקה בי להזדרז בחפירה פנימה כדי שאוכל להיכנס לתוך אחוזת חולד האדמה בדיוק בשמונה בערב ואשתחרר בחזרה לחיי החדשים בתבל בשמונה בבוקר.

שבע וחצי והקבר שלי עדיין לא היה מוכן. הילדה לקחה את המעדר ממני והתחילה לחפור כמו שדה על ספיד. הבטתי בה רגועה כמו על ריטלין. ניסיתי להוציא את המים המלוחים מהיבלות שהתפרצו על שלוש אצבעות ביד ימין ועל אצבע אחת ביד שמאל. נזכרתי כיצד הכוכב שלי ניסה ללמד אותי להחזיק גיטרה. אני בטוחה שכל הנשים שלו עברו את התהליך הזה. הוא לא הבין שאני בזה לרוקנר'ול שלא הוביל את הצעירות לשומקום.

בשבע ארבעים וחמש כבר עמדתי מול הקבר הגלוי, אך לא רציתי להיכנס מטה, אל החושך המשורשר והמתולע. התפשטתי לגמרי מהטמטום שפשה בי. אך רציתי חיפשתי להתחבא מהמבט חסר הסקרנות של הילדה. היא הושיטה לי את ידה כדי שאעזור לה לקפוץ החוצה. אני חושבת ששנינו לא רצינו לרדת במעלית עמוק למטה. אולי כי היבשה נראתה כשחקים זוהרים מתוך הבור שנפצע בתוכה. לא האמנתי שבאמת הסכמתי להיכנס לתוך הבאר המצורעה. בזתי לאלוהים הרבות שנתנו לי לקפוץ קפיצת ראש לתוך תחתיות הביוב האלו. מי התהום שניבטו אלי החלו לזהם את נפשי בחרדה מסוכנת. כעסתי על איך שהוא ניצל אותי, למד ממני את כל מה שהיה אפשר והוציא דיסק שרק לקח אותו כמה צעדים קדימה. פשוט ככה. כמה חודשים אחרי שנפרדנו, תאומה של הילדה הביאה את האלבום החדש שלו במעטפה חומה ללא בול. פתחתי את חוברת המלים הכהה והקשבתי לרצועה אחר רצועה. הוא הלחין את כל השיחות שלנו, אך לרעיונות שהוא לקח ממני לא היו הערות שוליים. כן, הוא לא נתן לי שום קרדיט. נכון, אני הייתי השורה הפותחת את הדיסק: "תודה לאלמונית שליוותה אותי". אבל איזו אלמונית ואיזו ליוותה? כמה שנאתי את הרומנטיקה המזויפת הזאת. אני אלמונית? איזו הדרה! פאקינג ישנתי והשתנתי אותו לילה אחר לילה.

כל הנסיעה לקבר התלבטתי אם להחזיר לו את החיפושית בצבע בורדו מטאלי שנתן לי ליומולדת השלושים וחמש. מחשבה כל כך מטופשת. מי מחזיר מתנות כאלה? אבל בכל פעם שנכנסתי ל"גרמנייה" שלי הרחתי אותו בתוכה. מה לא עשיתי כדי לנקות את הרכב מהריח שלו. אבל הוא חדר לתוך הפלסטיקים ולא עזב אותי. זאת היתה מתנה נוצצת מדי, למרות הניסיונות הבלתי פוסקים שלו לדבר על מה שהרגיש כלפיי. כמה קל להתרגל לחיים הזוהרים ולשכוח את הקשיים של היומיום. אבל הוא לא רכש את החיפושית האדומה בשבילי. הוא פשוט "קנה" לי רכב כדי שאהיה עוד גיטרה באוסף המוסיקלי שלו. זמרים אחרים בחרו ביופי של הדוגמניות, בחיוך הקורן של קרייניות הרצף וביצירתיות הסקסית של הזמרות הצעירות. אך הוא הראה להם שיש לו "גיטרה" משכילה מקורית משלו. כמה שמחתי שלא הבאנו ילדות לעולם. אני בטוחה שהוא היה שוכר להן סטייליסט כמתנת יומולדת, אם בכלל היה לו זמן לראות אותן. תמיד היה שוקע בין כל ההתחייבויות שלו, שהיו בעצם תחזוקים אינסופיים לגודל הפרסונה שעטפה את הריק הגדול. וכשהוא חזר הביתה מאוחר, חיכיתי לו לילה אחר לילה ועשיתי את עצמי מתקדמת בקריירה האקדמית. והוא היה ריק אלי ואני הייתי ריקה אל עצמי ולא הצלחתי להפריד בין השניים.

בשמונה פונקט נאלצתי להתחלק פנימה, למרוח בבוץ את חליפת הגלישה שלי, שהזכירה קליפה של ליצ'י. התבצצתי פנימה לתנוחת שכיבה ומסביבי ערימת קרשים עלובים. הדרך המקצועית והמהירה שהילדה חפרה את הקבר נסכה בי ביטחון ושלווה שאוכל להשתחרר בזריזות מהטקס המבחיל. אבל ככל שהצטברו רגבי האדמה מעלי, הרגשתי מצוקה גדולה ורציתי כבר לצאת החוצה. שמעתי אותה מתפללת בקול גדול. ריח עשן המדורה סימן לי שהיא סיימה להדק את האדמה מעלי. ביקשתי לצאת מהטמפון שמתחת לשטיח החום. היא לחשה לי לתוך צינור העץ שאתן לאמא אדמה לדבר אלי. קיללתי והשתוללתי, אבל זה רק החמיר את מצבי. פני היו דבוקות לצד ולא יכולתי להסתובב. רגלי התמתחו וערמו עוד אדמה מסביבן. הרגשת חנק לא עזבה את גרוני. הילדה לא התחננה שאירגע, והאמת שהיא די התעלמה ממני. אני זוכרת רק כמה טיפות טעימות של רוק שנפלו מפיה לתוך המרזב כשהיא דיברה אתי. החלפנו רוח דקיקה של נשימות מהירות, לחוצות ודאגניות. יכולתי כמעט להריח אותה מתוקה, תמימה, פשוטה, נושמת מלים לתוך מקלונית העץ – הצינור שלי לעולם החיצון. התחלנו לעבוד על הנשימה שלי באופן משותף עד שנרגעתי ונימנמתי קלות.

התעוררתי מאינספור לחיצות, נשיכות קטנות ועקצוצים של חרקיות. אלה גדולה, למה אין המלה חרק בגוף נקבה בעברית? אבל זכותי להמציא את המלה הזאת. החרקיות האלה סימנו לי את הדרך לתולעות הגדולות שהפכו נשים כמוני חזרה לאדמה.

גיחכתי על הניסיונות שלו להפוך את הפות שלי לזין שלו. אני לא זמרת, אני חוקרת ספרות ומרצה. ובכל לילה של ויכוח הוא היה לוקח את אחד המאמרים שלי ומתחיל להלחין דפים שלמים מתוכו, עד שהייתי צוחקת בקול רם. במשחק הטניס של הפרידה, הזכר-הזמר הזה חבט בי וזכה במערכה ראשונה. האדמה המכוערת של הבדידות לא כיסתה אותי אחרי נטישתו. לא באמת התמוטטתי ולא שוטטתי בלי סיבה בעיר. רק המשכתי לכתוב מאמרים במרץ, הלכתי לכנסים חשובים ולא התחבאתי מחובותי. הדבר היחיד שלא יכולתי לסבול הוא הדמות שלי במראה. התחמקתי ממבט ישיר באחת מהמראות בבית. הייתי שקועה לגמרי בתוך ומחוץ לקריירה שלי. גם כשהייתי עם אחרים, גם כשהייתי אתו וגם אחריו, הרגשתי כמו שחקנית מתחזה שעושה פרודיה ל"חוקרת ספרות עברית בכירה". אופיה נבנה מתוך כל הקלסתרונים של כל החוקרות הנערצות עלי בישראל ובעולם. אמנם גילמתי ושיחקתי את דמותה בהצלחה רבה. ובכל זאת משהו היה חסר בי ולא הצלחתי למצוא מהו. אני רק יודעת שחלמתי על הרגע שבו אצא מהארון הדרמטי ואעזוב את ההתיימרות המקצועית הזאת. ופתאום החיים הפכו אותי ל"מישהי": בת זוגו של זמר רוק מפורסם. לא יכולתי לצאת אתו מבלי שיזהו, יצלמו ויכתבו עלינו שטויות. אף פעם לא הבנתי את עולם המוסיקה וההערצה חסרת התקדים שנלוותה אליו. במערכה השנייה של משחק הטניס בטורניר הפרידה שלנו הכנסתי אותו בשעת לילה מאוחרת אל דירתי הפרודה. השעה היתה אחת שלושים וחמש והוא היה שתוי וביקש לישון לצד הזיכרון. איזה זכר ירוד ושיכור. הוא ידע שאסור לו לעבור את הגבול האסור של מערכת היחסים המתה שלנו ולהיכנס מבוסם לתוך דירתי הנושמת. הזכר-הזמר הזה ממש האמין בתחיית המתות: שנחזור לרגע מתוך זוג הקברים שלנו. הוא ביקש שנהיה כמו זומביות ששכחו שהן זומביות.

אני לא יודעת ממי חמקתי, אך בכל זאת הגנבתי אותו אל אפלת דירת הסטודיו שלי. האור החלש של חדר המדרגות המטונף פשט את קרניו בדירה המבריקה, הנקייה והמצוחצחת שלי. אנסתי את השיכור המזדקן הזה, נסיך הרוק הישראלי – אפור השיער הנופל, לשבת ולהקשיב לי: "כשהכרתי אותך הייתי רגילה כבר לצאת עם מרצים מבוגרים שטעו בי. החזקתי בלא מעט קלפים שיכולתי לחשוף בתקשורת, בבלוגספירה, בציוציאדה, בפייסבוקיאדה, יאדה, יאדה ובביצת הספרות. הייתי החוקרת, הקורבן והתליינית של אותה דרך מנוונת שבה פרופסורים ניצלו את סמכותם בשביל להשיג טובות הנאה מיניות. צילמתי אותנו עושים סקס, כדי שלא יהיו טעויות והכחשות במשפט בפרט או במרחב הציבורי בכלל. רובם לא ידעו על כך. הלכתי גם עם מרצים צעירים ודווקא הם היו יותר פתוחים להצעה של מצלמה. לפעמים היו גם זקנים עם ביטחון עצמי מופרז שהסכימו. חלק מהישישים הצחיקו אותי. חשבו שאפשר לזכות בחיי נצח בלי לשלם את הסכום הרשום בתג המחיר. לא הבינו שהעולם השתנה ושאי אפשר לשמור עלי כגוף חסר נפש ונשמה נעדרת בשר. היו גם כמה דוקטורים צעירים שחשבו שהסקס בינינו הוא חתימה סימבולית על ברית בין בריונים. אתה מבין, זיון אתי היה בשבילם כניסה למועדון השומר על קרנם, כאלה שחדרו אותי. זייני שכל הבטיחו לי לכאורה הגנה מזייני שכל אחרים, גם אחרי שהפסקנו את הנגיעה והמעשה וההתמקמקות הבלתי פוסקת בפנטסיה על הגוף האחר. רציתי לשלוט בעוצמה המרבית, לשבור את גבולות הכוח שהציע השדה האקדמי לאשה כמוני. השדה הספרותי לא באמת עניין אותי. רציתי רק את החוזק, הסגולה והפוטנציה, כמו האידיאה העומדת בתוך עצמות הדבר".

הוא התפתל, זז מצד לצד ויצא מהבית ולא דיבר אתי יותר. בעצם רציתי שהוא ייכנס לדירה שלי ויקשיב לסיפורים שלי, אבל לא היה לי אומץ להתוודות. גם כי הוא זכר וגם כי לא רציתי להשאיר את חיי הפרטיים בידי האוטוביוגרפיה המוסיקלית הבאה שלו. אז פשוט לא הכנסתי אותו הביתה. או שהכנסתי ושכבנו. הוא הלך בבוקר והרגשתי את הזיעה החמוצה שלו נצמדת ללא צורך לגופי. מרירות רטובה המיסה את זמני בחלד הפרוזדור החלוד.

טקס הקבורה הוא חלק ממסורת פגאנית שיובאה ממקסיקו סיטי ובוצעה בסודיות בדרום הארץ. הצורך בחשאיות עלה לאחר שבתו של שר האוצר קיבלה דום לב ומתה בקבר שהיא חפרה בשתי ידיה. שמעתי על הריטואל מאיזו זמרת, ידידה שלו. היא הרגישה שחייה לא התקדמו ושהאלבום האחרון שלה נקטל. בעלה לשעבר זכה במשמורת על הילדות בגלל בעיית שתייה קשה. בטקס קברו אותה ללילה שלם מתחת לאדמה מוקפת באבנים ובקו ישיר מעליה העמידו מדורה. הפולחן שינה את חייה מצד לצד. היא עברה בהצלחה גמילה משתייה, הוציאה דיסק מצליח של דואטים עם זמרים שכמעט סיימו את הקריירה והתקרבה מחדש לקהל שלה, זכתה באמון השופטות שנתנו לה בחזרה את המשמורת על בנותיה. העיתונים טענו שהוא ניהל רומאן קצר אתה אחרי שנפרדנו. ולא ידעתי אם הוא שתל את הידיעה, או שהיא עשתה זאת כדי שאקנא. אולי זאת היתה רק המצאה של התקשורת שחיפשה ליצור ידיעות רכילותיות, מתוך שמועות לא מבוססות, בתקופה ברנז'אית דלה. אבל משחק הטניס של הפרידה בינינו לא הסתיים בתיקו.

הילדונת הזאת כל זמן ניגנה מעלי והחליפה כלי נגינה. היא עברה כל שיר ניו אייג'י שמשמש את הדבקות באלוהות. היא שרה בשפות שונות. היו גם שפות שלא ידעתי את שמן. היא שרה לאלים שונים, כאילו היו רשימת מכולת תיאולוגית. התעייפתי מלהאזין לה. ראבאק, לא ידעתי אפילו את שמה, או איך נראו פניה מאחורי מסיכת הפלסטיק המדויקת של מרגרט ת'אצר. זה היה יותר מדי וביקשתי ממנה לצאת החוצה מהקבר. שוב בכיתי ודמעותי המרירות נספגו באדמה. הן סיפקו חומר גדילה לזרעים נסתרים של פרח. תפארת של ריח, צבע ומראה מלבב שלא הכרתי והטלתי ספק אם אי פעם אכיר. המיותי ותחינותי טיפסו על זיזי מיתרי האוויר. הילדה ניגשה לפתח האוויר שלי והקשיבה והתייפחה אתי. וסיפרה לי על עצמה: איך הגיעה לעבודה; איך עברה התעללות מינית; על החברה שלה; ועל האמונה שלה במעבה המעבר הסודי הזה אל העולם האחר. בכיתי עליה ועל חיינו המקוללים. רציתי לרקוד אתה בגאולה מעל קברי, אבל זאת אני שהייתי קבורה מתחתיה. הקול שלי הידהד את עצמו למעלה מתוך ממלכת השאול ושבר את הקשיחות של עופרת האדמה. הלב שלו גנב ממני את הדבר היחיד שנשאר לנשים בעולם הנוזלי הזה, והוא: האמונה שלנו בייחודיות נוזלי רחמנו.

"אני לא יודעת איך קוראות לך החברות", אמרתי לילדה וקטעתי את השיחה כדי להחזיר את האנושיות המתבטאת בשם.

"הנשמות הטובות קוראות לי מלאכית", ענתה בקול מבויש.

"את לא רוצה לדעת איך קוראים לי?" היא לא ענתה וחזרה לנגן ולשיר. מתוך המנטרה התפצלו שירים שלמים עם פזמון ומלודיות משתנות. לא יכולתי לשיר; זה לא השתחרר עד כדי כך בתוכי, משהו עדיין היה כלוא ורציתי להתחלף אתה.

לפעמים היו נכנסים חרקים וקופצים ישר לתוך הפה שלי מתוך צינור האוויר. פחדתי עוד פעם להירדם ולהתעורר עם זבוב או יתוש בפה שלי. קורות עץ לא באמת שמרו על המבנה האוורירי של הקבר. למדורה נוסף ריח קטורת קינמון שלא דיבר אלי. הרגשתי כלואה בתוך קפטריית האוניברסיטה, ומבטי נתקע על העוגיות המתוקות והמגעילות הללו. אולי הוא עזב אותי בגלל פער הגילאים בינינו. אבל תשובה זו לא סיפקה את תאוותי לפתרון מהיר וחשבתי על המין שלנו כמחסום. שהרי אף פעם לא הצלחתי לגמור אתו והייתי צריכה כל פעם לעשות ביד. אבל אף פעם לא הפכתי את זה ל-issue. ההפך. אולי הוא ראה בזה צעד של חוסר ביטחון מצדי. לך תבין זכרים, זמרי רוק פגיעים כמוהו. אבל שיחה קצרה כזאת לא הספיקה למלא את תאוות הרציונליות שלי. הרגשתי שהפתרון קרוב. אבל היה לו מחיר כבד. פחדתי שהחפירות שלי בעבר יפגעו בצינורות הצואה והשתן שהובילו למנהרות ביוב. לא רציתי להיות מוצפת למוות במים מבאישים של שנאה עצמית בתוך קבר חסר פשר. המדורה נחלשה ולא שמעתי את המלאכית שאמורה היתה לשמור עלי. הרגליים שלי כאבו משכיבה באותה תנוחה. הרגשתי נכה שהידיים קשורות לצדי גופתה. הערכתי עד כמה חופשיים האברים כשהם הולכים זקופים על פני היבשה וכמה קשיחים חיי החיות מתחתיה. הקבר המסריח נהיה רקוע, שבור, דפוק ולחוץ ורציתי לצאת. התגלגלתי מצד מוכה לצד פגוע וזעקתי למלאכית הזאת שתוציא אותי החוצה מתוקנת.

בדיוק כשפקחתי את עיני לטיפות גשם ואור של בוקר. הקבר התמלא באדמה הרטובה. הזרם התגבר. מבול של בוץ חדר לא רק דרך המרזב, אלא מכל נקודת אדמה סביבי. הפחד הגדול שלי התממש וצינור נינוח האוויר הנקי הפך נקיק של מוות. ובכל זאת האלה הגדולה נתנה לי דקה או שתיים לחשוב על כל הסכסוך. כבר לא היה צורך במחשבות המוות שבאו וביקרו אותי בכל בוקר מאז נרשמתי למשטמת הדוקטורט. התרחצתי באשמתי, סיננתי את בעיותי, מירקתי את כישלוני, סיננתי את הסחלע וכלי הקודש לא נגעלו. הירידה לקבר היתה התאבדות ותלישות מאבא אדמה. הרגשה של חוסר משמעות התפרקה באברי הרטובים. לא יכולתי להשלים עם העובדה שהוא שלח אותי למות באכזבה חסרת משמעות. כל הדברים שלא הספקתי עברו מולי: 1. לחוות חברות אינטימית עם אשה; 2. לכתוב ספר מחקר מצליח; 3. לקבל פרופסורה; 4. לרכוש בית; 5. ללדת; 6. להקים מכון מחקר ביקורתי.

רציתי שדווקא הוא יציל אותי. וכעסתי כמובן שנזקקתי ברגעי האחרונים לדמות גברית שתשחרר, תביית ותביס אותי. רציתי להיות עצמאית אדירה, איתנה, בעלת יד ברזל במותי. בירכתי על השיטפון שהתגבר באמבטיה של האחרית הבוצבוצית. השלמתי עם אבחת הסוף המיותר ואיחלתי לנשים אחרות הצלחה באהבה, בקריירה, בניסיון המכוער שלהן לנצח את הקבר הזה. להבות האש הבוציות ליחכו את ריאותי. רעדתי מקור. פלטתי מים החוצה, אבל לא היה לאן. האדמה לא נתנה לי מנוח והיניקה אותי בטיט של איוולת. יכולתי להביט בי שכובה מפוצצת מבוצה חסרת דעה בתוך פשטות ארץ הרפאים העממית. תלתלי הקרקע הפכו שקופים בעיני ולא הפריעו למבטי הנע. עליתי למעלה. המלאכית חפרה בכל כוחה את האדמה המתפרקת. אך גם היא נשטפה לתוך הזרם ששטף בזעם את מישורי הנגב האטומים.

התעופפתי מדרום הארץ הבדואית למרכזה במהירות שיא. הזכר שלי כתב עוד שיר מתוך מלים שמצא בתוך התזה שלי. ריחפתי אל צפון הארץ הערבית. הורי התייעצו עם השכנות איך לדבר אתי ולהביא אותי לחתונה כדי שאעשה ילדים במהירות אפשרית. עפתי בחזרה למרכז הארץ. חברותי התנפלו על כל שדה הספרות העברית המתמוטטת. דבר מותי הגיע לאוזנן והן רבו על: א. כל משרות ההוראה שרכשתי בעמל רב. ב. בריתות הזיונים עם המרצים הנחשבים. ג. ניהול הפאנלים על ספרות עברית בכנס הניו-יורקי של N.A.F ועוד.

הוצאתי את מראת האיפור שהחבאתי בכיסי, אך דמותי לא חזרה אלי. ירדתי בחזרה לאדמת הבדווים. קברי נשטף עמוק לתוך נוזלי המאגמה ונעכל בלבה הרותחת. חיפשתי אך לא מצאתי את המלאכית שהופיעה מאחורי ובכתה על כתפי. תהיתי אם בכל הזמן הזה המלאכית היתה באמת קדושה. מצד אחד היא ניסתה להציל אותי עם בוא המבול. מצד שני היא זאת שקברה אותי. הגורל לא הותיר מקום לספק, מי שנכנסה לתוך האדמה עם חטא, לא תוכל לצאת ללא משפט. התעוררתי וכל המיטה היתה מלאה בוץ והוא ישן לידי. נחרדתי שהחלום פרץ לחיי וחיי הותאמו בדיוק לחלום הכאוטי. היה לי קשה לקלוט את העובדה שאין קו ברור בין החלום למציאות. רציתי להעלים את הסדין המלוכלך באדמה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s