על ציניות וחיפושי דירות בברלין

2015-02-21 13.17.54

חיפושי דירה וציניות בברלין

יצאתי למסע חיפוש דירה בברלין. והדבר לא פשוט, גדודים של שבטים של מחפשות ומחפשים פוקדים את הדירות הנחשבות. התחלנו בקרויצברג, עברנו לנויקלן, המשכנו לשוננברג, הגענו עד פרידריסהיין והתחלנו לחשוב כבר על וודינג ונפל לי הוודג'.

באותו זמן שאני מתבזה בסטטוסים מתחננים, ומשתחווים בכל העובר ושווא, בישראל יש מלחמת בחירות. ובמלחמה כמו במלחמה כל הטילים נורים, כל הפצצות מותרות, ואובד המשותף והציניות שלטת. ואני קורא את דיויד פוסטר וואלאס שמעיר על כך:

"קשה לקבל תשובות טובות לשאלה מדוע בוחרים צעירים אדישים כל־כך לפוליטיקה. זה כנראה מפני שכמעט בלתי אפשרי לגרום למישהו לחשוב ברצינות למה הוא לא מתעניין במשהו. השעמום עצמו מסכל כל חקירה; עצם התחושה היא עובדה מַספקת. אבל אחת הסיבות, ללא ספק, היא שפוליטיקה זה לא מגניב. או אולי בעצם שאנשים מגניבים ומעניינים, אנשים חיים, אינם — כך מתקבל הרושם — האנשים שנמשכים לתהליך הפוליטי. נסו להיזכר איזה מין ילדים רצו להיבחר למועצת תלמידים בתיכון: חנונים חרשנים, ילדי־טיפוחים, להוטים למצוא חן בעיני הרשויות, שאפתנים בצורה עצובה. מתים לשחק את המשחק. מין ילדים שילדים אחרים היו רוצים להרביץ להם אם זה לא היה נראה חסר טעם ומשעמם כל־כך. ועכשיו חישבו על כמה מגרסאות שנות ה־2000 המבוגרות של הילדים האלה בדיוק"

(מתוך המסה "למי איכפת כל כך" מופיעה בספר הדיגיטלי "אקספרס הדיבור הישיר", הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרים הפועלים, בתרגום הנפלא של דבי איילון).

הסקנדיביים הם הצרפתים של ברלין

והברלינאים מקללים את הסקנדינביים האלו, כמו שהתל אביבים מקללים את הצרפתים. תמיד ישנה קבוצה שבאה מבחוץ וקונה את העיר ומעלה את המחירים. ובכל זאת אי אפשר למצוא דירה חדשה כמו שלי, במחירים של תל אביב. ולא בגלל זה אני פה. תנו לי להסביר לכם משהו שקרה הערב, הלכתי למסיבת השקה של האלבום המזרח תיכוני החדש של דיג'יי רוקי אסייג בתיאטרון "אקוד" בשכונת מיטה, ומצאתי את עצמי מדבר עם קנדית-יהודיה שעשתה עלייה לישראל והחליטה לעזוב לברלין, אחרי שהתייאשה מהעבודה, הדירה ואי הקבלה של החבר הפלסטיני שלה. הגענו למסקנה שיש ציניות בישראל, שאנשים מיואשים ואין להם אופק של תקווה וחזון. הם נשארים בישראל בלית ברירה. והבטחתי לה שאכתוב על הציניות הזה. ומצאתי את עצמי מיואש וציני לגבי מציאת דירה עם הטורקים בשכונת נויקלן ועם היאפים בשכונת מיטה. הכול נראה בלתי אפשרי.

2015-02-19 16.44.24

לישראלים שעזבו אין אפשרות הצבעה בבחירות, אך הייאוש שלהם, מהדהד לייאוש הישראלי. מיליון ישראלים שישראל מתיימרת לייצג, ושהם עצמם לא יכולים להשפיע על זה שגנב להם את זכות הדיבור. אבל יום אחד הדברים יתהפכו ויהודי העולם, והישראלים בעולם, הפלסטינים שגורשו, הפלסטינים שגלו, הפלסטינים שעזבו – כולם ידרשו מישראל זכות הצבעה ביחד ויקבלו.

בעלי הדירה מקרויצברג מבקשים שנבוא לטמפלהוף לפגוש אותם. אנחנו מגיעים לדירה בפרברים של הפרברים. נהר שחור, ברווזים לבנים בזים למים הקפואים. נכנסים, למשרד בדירה. הם לוקחים מאיתנו את המעיל. במהלך השיחה הם מוציאים חוזה. אנו מתרגשים כמו הזוגות שזוכים באוטו באיזה תוכנית ריאליטי באלבניה. אנחנו יוצאים החוצה וקונים שמפניה. יש תקווה בעיר הזאת. דווקא בשל היהדות שלי, הגרמנים ריחמו. ולא סתם גרמנים, אלא אלו שהם אינם רודפי בצע והמחיר שלהם הוא המחיר הישן, שכבר אי אפשר למצוא בשומקום.

יש לי בית, אבל אני לא מצביע לשלטון הגרמני, ולשלטון הישראלי. אני בלימבו. חי מתחת לראדארים של שני המשטרים. לא שייך לפה, ולא שייך לשם. אני שייך למילים שנותנות לי להצביע עבורן.

הטור התפרסם לראשונה בתרבות וספרות – הארץ, 13.3.2015

שבת שלום

*

SeAbCrFI

 

je4mYnmH

אודות Mati Shemoelof

משורר, עורך וסופר. A Writer
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s