כולם מדברים על ישראלים בברלין, אבל אף אחד לא מדבר על פלסטינים בברלין

הלכתי לתערוכה של הייקה סטיינווג (Heike Steinweg) בבניין העירייה של שכונת טמפלהוף. טמפלהוף, היא אותה השכונה שהתפרסמה בזכות שדה התעופה שהיה פעיל בזמן הנאצים, והפך לפארק מְחַיֵּה נשמות. התערוכה עסקה ב"ישראלים בברלין" דרך צילום דיוקנאות. אחד הצילומים המקסימים היו של השחקן (גילוי נאות, הוא חבר טוב שלי) יוסוף סוויד. כל אחת מהדמויות בתערוכה התבקשו לכתוב מספר מילים על הזהות שלהם. יוסוף כתב על כמה קשה להיות ערבי בישראל, וכמה זה מוביל למצבים מוזרים, למשל כשהוא מתראיין לעיתונות הישראלית, שואלים אותו שאלות שלא שואלים שחקנים יהודים. ובדברים שכתב לתערוכה של הייקו הוא ציין שדווקא בברלין הוא מרגיש רגוע יותר עם הזהות שלו.

כשחושבים על המושג של ישראלי בברלין, מזהים אותו מיד עם השאלה של יהודים בברלין, וזה לוקח אותנו ישר להיסטוריה האיומה שעברו יהודי אשכנז במרחב. אבל ישראלי, הוא מושג רחב יותר, ומכיל עוד ועוד זהויות שחייבים לחשוב עליהם גם כאן. כי ברלין מהווה את המשכה של ישראלי, כמו שישראל מהווה את המשכה של הקהילה הישראלית בברלין.

אין ישראלי שלא פגש פלסטיני בברלין, בין אם את הפלסטינים של 48, ואלו של 67 ויש את אלו שפשוט נוסעים לברלין, כמו אחיהם ואחיותיהם היהודים. ובאופן מעניין דווקא הימצאות בתוך מרחב קוסמופוליטי, שבו נפלה החומה ומזרח התאחד עם מערב, הם מוצאים אפשרות לזיהוי אחר ובמרחב הזה שבין המסיכה הלבנה והעור השחור, כפי שביטא זאת היטב פראנץ פנון, הם מוצאים מנוחה ורוגע. אף אחד לא אומר להם, "אתם לא נראים כמו ערבים" והם לא צריכים ללכת ברחוב הישראלי ולפחד לדבר בערבית.

הגרמנים נוטים לדבר על הישראלים בברלין ולקבל את הרעיון שמאחורי הישראלי עומד יהודי. אך מה קורה כשהגרמנים מגלים שיש זהויות מורכבות יותר מאשר אלו שנמצאים בדמיונם. מה קורה כשהם שומעים על פלסטיני-ישראלי, שרואה את עצמו גם כישראלי וגם כפלסטיני? כיצד הם מגיבים לאלפי הפלסטינים שמהגרים לעיר שלהם מתוך ישראל? ואיך הזיכרון, והאשמה שלהם מתארגנים כלפי הנכבה, הנכסה ושרשרת האסונות שניחתה על העם הפלסטיני.

בשכונה אחת בברלין פלסטיני מחיפה, יכול לגור ליד פלסטיני מרמאללה, מעזה, איראני ממשהד, לבנוני מצור וצידון, מצרי מאלכסנדריה, לובי מטריפולי, מבלי לבקש אלפי אישורים, ומבלי לעבור אצל סוכני השב"כ, וכל היוצא בזה. החופש הוא גדול מאוד. זה לא שאין מתח בין הפלסטינים שגדלו בישראל, לבין האומה הערבית, בגלל המרכיב הישראלי בזהות שלהם, אבל דווקא בברלין, המפגש הוא מסקרן ופתוח גם ליהודים. לחיות לרגע, מבלי להידרש להגדרה של כל מדינות ערב כאוייבות לישראל. בישראל יש פוליטיקה של פחד, האיראני והפלסטיני הופכים לאויבים של הציוני, אבל בברלין, כולם חיים אחד לשני. ונושא הערביות לא עולה בכל שיחה, כמו בישראל.

מפגש אחר מתרחש גם עם פלסטינים של שנת 48. אחד מחבריי הטובים בעיר, הוא אינטלקטואל פלסטיני שהכרתי מירדן. הוא מלמד באחת האוניברסיטאות והידע שלו ביהודים ערבים ותיאולוגיה ערבית הוא רחב ביותר. אנחנו מדברים באנגלית. בכל הקיץ שעבר שיחקנו כדורגל, יהודים וערבים ביחד. ופעם אחד כשהציג אותי בפני חבר לבנוני שלו, הוא אמר, עלי שאני יהודי, אך ליבי ערבי. ואין דוגמא יותר טובה לתאר יהודי, שאימו נולדה בבגדאד ומרגיש שהוא שייך לתרבות הערבית, כמו לתרבות היהודית. כמובן, שלא כולם מבינים את המפגש הזה בצורה רחבה, אלא חוזרים על הדפוסים של הפחד, האיבה, כמו גם ההתנשאות והעליונות. לדעתי דווקא בברלין יש סדק בחומת ההפרדה.

הטור התפרסם לראשונה בתרבות וספרות, הארץ

עוד על תחנת החלל של ברלין

אודות Mati Shemoelof

משורר, עורך וסופר. A Writer
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s