שירתו של ארז ביטון והשפעותיה על שירת המחאה המזרחית (2009 – 1976) – עבודת הדוקטורט של אושרה אלפסי

מקור התמונה: By MarcCooperUK (Flickr: Paris central mosque) [CC BY 2.0 (http://creativecommons.org/licenses/by/2.0)], via Wikimedia Commons

מקור התמונה: By MarcCooperUK (Flickr: Paris central mosque) [CC BY 2.0 (http://creativecommons.org/licenses/by/2.0)%5D, via Wikimedia Commons

כייף לקרוא עבודת מחקר על השירה המזרחית שעושה חיבור בין שלושה דורות של כתיבה, מביטון, שיטרית ומגיעה גם לעבודה של בהר ושלי. הנה הסיכום של העבודה הנפלאה של הדוקטורט של אושרה אלפסי. ממליץ לקרוא את כולה לחשוב על הדרך אל ההווה של ערס פואטיקה וכדומה.

שירתו של ארז ביטון והשפעותיה על שירת המחאה המזרחית (2009 – 1976) – עבודת הדוקטורט של אושרה אלפסי

עבודה זו התמקדה בקשר שבין המציאות הישראלית והמצב החברתי והפוליטי של הפרט המזרחי בתוכה, לבין התפתחות קולו של האני השירי המזרחי בספרות העברית. ייחודו של מחקר זה טמון בניסיון לתאר מהלך כרונולוגי של התפתחות השירה המזרחית, ובכלל זה מעבר לכתיבת שירת מחאה פוליטית, מתוך מגמה לחתור להבנת הסמלים הייחודיים של השירה העברית המזרחית ולזיהוי מגוון קולותיה. בכלל זה נבחנו כלים פיגורטיביים ועמדות אידיאולוגיות שהופיעו לראשונה בשירתו של ארז ביטון ועברו כחוט השני בשירתם של יוצרים מזרחים אחרים, יוצרים שביטאו ופיתחו, גוון, כלי או עמדה ותרמו לביסוסו של הקול המזרחי בשירה העברית כקול לגיטימי מפותח בעל שורשים ועתיד.

הקול המזרחי בספרות העברית, הוא נושא בעל חשיבות מכרעת להבנת התפתחות הזהות המזרחית בחברה הישראלית והדינמיקה התרבותית בישראל כמו שהיא משתקפת בשירה. הניסיון לבחון ולנתח תרבות אחת בכלים ובשיטות המשמשים תרבות אחרת, פוגע באותנטיות של התרבות הנחקרת ומעוות את מהימנות המחקר. עם זאת, ברור שקיימים כלים פואטיים משותפים לבחינת שירה בכלל, ושירה מזרחית בפרט, שכן היוצרים המזרחים אינם יוצרים בתוך חלל ריק, אלא חולקים גם הם "לא מודע קולקטיבי" כהגדרתו של יונג.

השירה המזרחית מתבססת על הגדרת האני המזרחי, הגדרה שביסודה היא הגדרת זהות אתנית. המשפחה מספקת את ההקשר המוקדם ביותר שבו מתפתחת זהות אתנית. הקהילה יכולה לחזק את ההקשר התרבותי שמספקת המשפחה או להחלישו. ספקי זהות אלה הם הבסיס לעיצוב זהותו של האני המזרחי בחברה הישראלית, והשירה היא כלי מובהק לייצוג קולו.

לפי בנט, הטקסט הספרותי מבטא את הקונפליקטים שקיימים במציאות חברתית מסוימת באמצעות עיצובם בתבניות לשוניות וספרותיות. באופן זה הטקסט הספרותי מיישב בין המתחים של הקיום החברתי. הטקסט הספרותי בפרט, והאמנות בכלל, אינם מספקים לקורא ידיעה מדעית או מחקרית, אלא מאפשרים לו לראות ולקלוט את המציאות ולהבינה ברמיזה. לכן מושג היסוד של האמנות אינו "ידיעה" כי אם "ראייה", "קליטה" ו"הרגשה" (Benet, 1979).

Prof. Sami Shalom Chetrit [CC BY-SA 3.0 (http://creativecommons.org/licenses/by-sa/3.0)], via Wikimedia Commons

היוצר סמי שלום שיטרית Prof. Sami Shalom Chetrit [CC BY-SA 3.0], viaשWikimedia Commons

במובן זה המשורר ארז ביטון יכול להיחשב כאביה של השירה המזרחית העברית. רבים מהמשוררים שפרסמו את שירתם משנת 1976 ואילך מייחדים לו מקום של כבוד והשפעה מודעת על שירתם, וחלקם אף מציינים כי שירתו הייתה עבורם נקודת התייחסות פואטית ראשונית. ביטון לא היה המשורר המזרחי הראשון, אך היה הראשון מבין המשוררים המזרחים לבטא ולשקף רגשית, חוויתית ושירית מתוך טכניקה של דמיון מודרך ועירוב חושים את חווית הקליטה ונפתולי עיצוב הזהות של המזרחי בחברה הישראלית.

המשוררים בני הדור השני והשלישי המיוצגים במחקר זה באמצעות יצירתם של מתי שמואלוף ואלמוג בהר מבטאים גל חדש בשירה העברית המזרחית. גל זה הוא פיתוחו של הקול המונע על ידי ניכור וקיפוח המופיע בראשיתו אצל ארז ביטון בשירים כמו "רוח תזזית" ו"תיקון הריחות". בהמשך קול זה מתחדד לשירה פוליטית אצל סמי שלום שטרית בשירים באשדודית ובשירתם של המשוררים הצעירים יותר. בהר ושמואלוף, כמו ביטון ושלום-שטרית, הם פעילים חברתיים במסגרות שונות, ייסדו חלק מתנועות המחאה החדשות, עורכים כתבי עת ומפרסמים רשימות פובליציסטיות באתרי אינטרנט ובכתבי עת שונים. שירתם המזרחית היא שירת מחאה, המחוברת לדור המייסדים והרואה בארז ביטון אב רוחני.

ארז ביטון הגדיר את הצורך בשירה פוליטית מזרחית כחשיפה כואבת של האמת לאמיתה מצד אחד וכ"רצפט היחיד לריפוי" מן הצד האחר (ביטון, 1998). לעומתו סובר דרור משעני שיש אבסורד בעיסוק המזרחי האינטנסיבי בהיבט הפוליטי. לשיטתו, הנחת היסוד של חוקרים אשר מתייחסים לשנות השמונים כשנים שבהן מתגלה הקול המזרחי בספרות העברית היא, שיש קשר ישיר בין אירועים פוליטיים להתפתחות קולות ספרותיים (משעני, 2006). ביטון לא פוסל הנחה זו אך סבור שהזרעים להתפתחות שירה מזרחית נטעו הרבה לפני שנות ה-80 ואולי אף לפני אירועי ואדי סאליב.

משעני מתכוון לחוקרים כחבר המחדד את ההקשר הישראלי של הדברים בהגדירו את הספרות העברית כ"מסכת של כינון זהויות ישראליות, פעולה הכרוכה תמיד גם בסימון הזהויות שנדחות ומזוהות כ"לא-ישראליות". חבר מתאר את הקשר בין הספרות הישראלית לאירועים פוליטיים ולתהליכים חברתיים-תרבותיים. הוא מגדיר את הקשר כ"הדוק" ואת הספרות הישראלית ככלי לבניית הזהות הלאומית (חבר, 1999). במקרה של הקול המזרחי, הנחת היסוד של חוקרים אלה שהזכיר משעני, היא שלכתיבה המזרחית והופעתה המוגברת בשנות השמונים יש איזשהו נרטיב-על אופטימי המספר על התפוררות המרכז התרבותי ההגמוני, ומאפשר רב קוליות תרבותית. במבוא למחקר זה מכונה הדבר כמעבר מחברת כור ההיתוך לחברה רב תרבותית. מחקר זה ביקש להראות שבתחום השירה העברית לא נוכסו הקולות המזרחיים אל תוך מרחב קולות ההגמוניה האשכנזית. הפריצה אל תוך מרחב השירה העברית היא אפוא לא רק ביטוי של רב קוליות, אלא גם של יצירת הקרקע המאפשרת השמעתו של קול מזרחי אותנטי המחובר לשורשיו התרבותיים והמדבר על עצמו בלשונו שלו. כדברי פדיה: "תחת זאת צריכה לעלות קריאה לרב-קוליות חברתית ולגיטימציה לכל אופני ה"אני" בשירה. גם אם זה אכן היה נדרש לפני 30 שנה ויותר, מה שנדרש עכשיו הוא לא פחות מרב-קוליות בתוך השיר האחד. בתוך מעשה השיר. לא די בקבלה אוהדת של זיכרונות או רסיסי "אני" ממקום אחר. קבלת פנים נאה של מבקר ספרות למשורר, אשר ודאי היה זקוק לה לפני עשרים שנה ויותר, אין בה די לעכשוויותו ואנו רשאים לדרוש יותר מזה." (פדיה, 2006).  חוקרים אלה מראים כי ככל שהייתה הקרקע בשלה יותר, כלומר ככל שנוצרו יותר במות להשמעת הקול המזרחי,  ורבו מודלים מזרחים לחיקוי, כך התחדד והתגוון הקול המזרחי בשירה העברית וזכה להופעות רבות יותר.

בחלוקה היסטורית-סוציולוגית[1] ניתן לזהות שלושה דורות של שׂיח על המזרחים בישראל: הדור הראשון מייצג את גישת המודרניזציה וכור ההיתוך. בשיח זה נכללים המחקרים שנערכו בארץ בשנות ה-50 וה-60 ועיסוקם המרכזי הוא מזרחים כחלק מהפרויקט הלאומי של בניית המדינה ויצירת כור ההיתוך.

הדור השני דוגל בגישה ביקורתית. בשיח זה אפשר למצוא מחקרים ותיאוריות שונות שהמשותף להם הוא הגדרת המזרחים כאחרים בחברה הישראלית. דור זה נתחם בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-20.

הדור השלישי מתאפיין בגישה פוסט-לאומית; הדיון בשאלה המזרחית נעשה טעון בקשיים חברתיים שאינם מקדמים את בניית הלאום ואת חיזוקו. לכן השיח נע מדיון ב"אחר" לדיון ב"בעיה המזרחית", או ב"שד העדתי".

בהתאמה לחלוקה זו אפשר לזהות בשירה העברית המזרחית שלושה דורות: דור המייסדים המיוצג באמצעות חלוץ השירה המזרחית בארץ, המשורר ארז ביטון; דור הביניים, שבא בעקבותיו, יסד במות להשמעת הקול המזרחי, ומייצגו הוא המשורר סמי שלום שטרית; ודור הבנים שנולד בארץ וכותב שירה מזרחית, אשר מיוצג על ידי מתי שמואלוף ואלמוג בהר, מתוך זיקה לשירתו של ביטון.

שלושה דורות אלה מציעים שלוש אפשרויות לשירה.

"שלושה דורות אלה מציעים שלוש אפשרויות לשירה."

שלושה דורות אלה מציעים שלוש אפשרויות לשירה. את האפשרות הראשונה מציג ביטון, שכותב תחילה במודוסים שיריים מוכרים אך לאחר מכן משלב את השפה המרוקאית בשיריו באופן שמאפשר להתרפק על העבר בנוסטלגיה ולתור אחר זהות אותנטית. הטמעת הלשון הערבית בשפה העברית, מערערת על ההגמוניות של השפה העברית, מערבת בין תרבויות ומשמשת כביטוי לקול ייחודי. באמצעות שיטת הדמיון המודרך ועירוב החושים ביטון מחייה את העבר והמסורת. ניצני המחאה שמובעים בשירתו באמצעות פנייה עקיפה ומאופקת לנמענים הגמוניים מביעים חוויה סובייקטיבית של הדובר כפרט.

האפשרות השנייה לשירה שמייצגה הוא סמי שלום שטרית, מציעה פניה ישירה לנמענים הגמוניים. ניצני המחאה שהופיעו אצל ביטון מופיעים אצל שטרית ביתר שאת כשהמחאה מייצגת קבוצה ונמעניה מוגדרים. השימוש בשפה המרוקאית משמש את שטרית לא רק לחיפוש אותנתיות אלא גם ליצירת חיץ בין הדובר לנמעניו. אין תרגום לביטויים בגוף השיר, אין דרישה או הצעה לתיקון אלא רק התרסה וכעס. האני השירי מחפש את זהותו המזרחית ומקשרה לראשונה למוצאו הערבי. השירה בשביל שטרית היא מקום של התנגשות עם ההיסטוריה ועם הספרות.

כשם שמוצעות שלוש אפשרויות לשירה מציעים משוררים אלה גם שלוש דרכים להתבונן על מושג הזיכרון והעבר. אצל ביטון הזיכרון שאול מדור ההורים, הזיכרון פנטסטי ומסתמך ברובו על זיכרונותיה של אמו מכפר מולדתה. ביטון מתנתק מן המציאות הישראלית ומעניק מקום לעבר על חשבון ההווה, אך הוא עושה זאת מתוך התבוננות מפוכחת במושג הנוסטלגיה המערבת אירוניה מצד אחד ופיוס מצד אחר. ביטון מאדיר דמויות מזרחיות ומציגן כאנטי סטריאוטיפ וכך מנכיחם בזיכרון המזרחי והלאומי ויוצר זיכרון חלופי לזיכרון ההגמוני ותיקון נרטיבי לדה לגיטימציה של התרבות המזרחית.

אצל שטרית ושמואלוף הזיכרון קטוע כתוצאה מתיווך דור ההורים. שטרית מבקש ליצור קשר למקורות על ידי הטמעת זיכרון לא מודע קולקטיבי יהודי, זיכרון נוסטלגי לילדות שבארץ וניכוס מסורת ערבית לתוך הזיכרון הלאומי. אצל שמואלוף יש ניסיון להבין את דור ההורים באמצעות עיצוב מחודש של הזיכרון.

הזהות המזרחית כפי שהיא באה ידי ביטוי בשירים הנסקרים בעבודה זו היא זהות דינאמית תלויית הקשר מקום וזמן, היא מגיבה למציאות הישראלית ומתגוונת בעקבותיה. וכפי שמחקר זה מנסה להראות השיח על הזהות המזרחית אף הוא דינמי ונדמה שמתעדכן תדיר.

מחקר זה מתפרש על פני שלושה עשורים. ראשיתו בהופעתו לראשונה של קול ייחודי של "אני מזרחי ישראלי" בספרו של ארז ביטון מנחה מרוקאית מ-1976. פרסומו של ספר זה ובהמשך של ספר הנענע, ואופן התקבלות יצירת ביטון, ביססו את היסודות שאפשרו למשוררים ויוצרים מזרחים להשמיע את קולם. אין ספק, שגם הופעתה של עבודה זו נשענת על יסודות אלה שהיוו מסד להתפתחותה של התרבות המזרחית בחברה הישראלית.

 

[1] ראו: הפורום ללימודי חברה ותרבות במכון ון ליר,  בתוך שנהב, חבר ומוצפי-האלר, 2002, 27-15.

אודות Mati Shemoelof

משורר, עורך וסופר. A Writer
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על שירתו של ארז ביטון והשפעותיה על שירת המחאה המזרחית (2009 – 1976) – עבודת הדוקטורט של אושרה אלפסי

  1. רחלי אברהם-איתן הגיב:

    אני שמחה לגלות שהחלוקה לדורות של השירה המזרחית, שהוצעה כבר בעבודת המסטר שלי "להווייתם הדו שורשיות בשירת יוצאי ארצות האיסלאם – 1950 – 1997" (בר אילן ) – מוסכמת גם על כותבת הדוקטורט החשוב בנושא השירה המזרחית
    וכן בספר העיון והמחקר שלי המתבסס על עבודת המסטר "כאב השורשים הכפולים", עקד, 2008.

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s