הברליניאלה של 2015: פמיניזם ועולם שלישי

images

 

בכל שנה מתחיל מחול השדים של הברלינאלה, פסטיבל הסרטים המקומי. זה מתחיל עם כל הסרטים הישראלים שמגיעים לעיר, עם כל היוצרים המוכשרים שמציגים פנים הרבה יותר מורכבות של ישראל, מהפוליטיקה של היומיום. איכשהו אני תמיד פוחד מלהיות בקרב הרבה אנשים, ומנסה להישאר כמה שיותר רחוק מכל הטרנדים הברלינאיים, שכמו בתל אביב מנסים לצוד אותך בכל פינה.
זה התחיל בסרט "בן זקן" שרציתי כל כך לראות, אך פיספסתי אותו בשל פקקי תנועה. לא רק זה אלא שפיספסתי את אחד מהחברים שנסעו ללוות את ההתקבלות המוצלחת שלו בברלין, עקב חזרה מחופשה בצפון גרמניה. זה המשיך בכרטיס חינמי שהובטח לי ברגע האחרון לסרט דוקומנטרי חדש על חייו של קורט קוביין "Kurt Cobain: Montage of Heck" אך וולנטייז דיי הכניע אותי בשיכרות כבדה מיין משובח. למחרת וואטסאפ מאותה החברה הודיע לי שהסרט גרוע.

הפסטיבל הכניע אותי כשחברה שלי התקשרה והודיעה שהתפנה לה כרטיס חינם להקרנות של הסרטים שנבחרו על ידי הקהל. הסרט שזכה בפרס חביב הקהל היה "The second mother" של היוצרת אנה מוילארט (Anna Muylaert). סרט מרגש ביותר, שגרם לי לבכי רב, מהתחלה ועד סופו שמספר את קורותיה של אישה העובדת כמשרתת בבית של משפחה גרעינית בסאן פאולו, בברזיל. העלילה נפתחת כשהבת שלה, שהתגוררה עד כה בעיר אחרת אצל אביה חוזרת להתגורר עימה בתוך החדר הקטנטן שלה בבית אותו היא משרתת. הבת מגיעה לעיר בכדי להיבחן למסלול של ארכיטקטורה באוניברסיטה ויש לה תודעה משוחררת מכל כבלי המעמד. הסרט היה מאוד פמיניסטי ולא נפל למקומות שזכרים במאים היו נופלים בקלות. היה ברור בסופו של הסרט מדוע הוא זכה ואיך המסר החברתי שלו הדהד בלבבות הצופים. כולנו היינו מפורקים רגשית ומחיאות הכפיים התארכו.

הסרט הדוקומנטרי שזכה לפרס חביב הקהל, היה "Tell Spring Not To Come This Year" גם הוא היה סרט לא קל ולמבט הישראלי היה די ברור מדוע זכה בפרס. מיקל מקבוי (Michael McEvoy) שעזב עם כוחות המערב את אפגניסטן החליט דווקא לחזור למקום וליצור סרט על החיילים האפגנים שנותרו להילחם לבדם בטאליבן. לשם כך הוא סיפור בנאום הזכייה, כי חברים מפריז הכירו לו את סעד טאג'י פארוקי (Saeed Taji Farouky) ושניהם התלוו ביחד ליחידה שנלחמה על חייה מול כוחות הטאליבן. הסרט היראה את היחסים הלא פשוטים של החיילים העניים לבין הפוליטיקאים שנותנים להם משימות בילתי אפשריות. המצב הבלתי פתור שפאנון דיבר עליו, עלה בבירור כשאחד הגיבורים של הסרט, חייל בצבא האפגני סיפר על כיצד הוא כעס על הכוחות האמריקאיים שהתנהלו בצורה סגורה בתוך הערים האפגניים, ובו בזמן כעס על שהמערב עזב בטרם עת את המערכה נגד הטאליבן.

שני הסרטים הזכירו לי את חיי בישראל. גם במשפחתי הייתה אישה מאוד קרובה לליבי שעבדה כמטפלת בבית של חברי הטוב. וגיליתי זאת רק כשהתגברתי ואז הבנתי כיצד הסיפור שלי והסיפור שלו שונים לגמרי, גם מבחינה מעמדית, חברתית ואתנית.

הסרט על הצבא בעיקר הזכיר לי את הפחד למות, ואת החיים במדינה ללא גבולות, שלא סיימה את בניית האומה שלה. וזאת הסיבה שבמערב אירופה שגבולותיה חזקים (בניגוד לבלקן או לאוקראינה) אפשר לדבר על קוסמופוליטיות או פוסט לאומיות. אפגניסטן במאה ה-21 עדיין לא סיימה את תהליך בניית האומה שלה, והצעירים שלה משלמים את המחיר הכבד של אי היציבות. וכשחייל עושה סרט על חייל, נקודת המבט של הנשים לא באמת נמצאת בין כל הזכרים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s