טרפטאו פארק: האנדרטה הסובייטית

download

במסיבת יומולדת לחבר טוב, בפארק טרפטאו, ליד האנדרטה הסובייטית.

אחת הסיבות שגרמו לי להפך לישראלי בברלין הייתה נפילת הרקטות בדרום תל אביב. אמרתי אז לחברה שלי, שאי אפשר לשכוח מהאדמה והלב שרעדו, כשחיפשנו לשווא מקלט בשדרות וושינגטון בפלורנטין. לכאורה אפשר בקלות להסביר חוויה שכזאת לברלינאי. אך כשחושבים על כך לעומק אין דרך להסביר חוויה שכזאת לאדם אחר, מבלי שהוא יעבור אותה.

אני מוזמן למסיבה סודית של חבר גרמני טוב, שביקש שלא אציין את שמו בפארק טרפטאו. במסיבה, חבר ישראלי אחר מציג את הסיפור על כיצד הוא ביקש לקנות עוגת יומולדת ורודה לחבר הגרמני, אך המוכרת הטורקיה המליצה על עוגה כחולה, כי היא שמעה שזה גבר. לרגע הוא התיישר עם ההמלצה שלה. אך לאחר מכן, הוא התעקש שהוא רוצה עוגה ורודה, דווקא בגלל החיים הקוויריים שלנו. כל משתתפי מסיבת היומולדת שעל גדות האגם צחקו.

אני עובר משיחה לשיחה. זה הספורט הלאומי, מדברים הרבה, ובעיקר מקשיבים. ואין מזרח תיכוני שלא מופתע מכך. כי בישראל אנו רגילים לחתוך אחד את השני בשיחה וכאן המקומיים יכולים להאזין לך עד שתוציא את כל הרעיונות שהיו בתוכך, וגם כאלו שלא האמנת שהיו בתוכך.

אני מביט בפארק של טרפטאו, שנמצא בחלק הדרום מזרחי, מולנו עומדת אנדרטת המלחמה הסובייטית שהוקמה בתכנונו של האדריכל הסובייטי יעקב בלופולסקי לזכרם של 5000 מתוך 80000 חיילי הצבא האדום שנפלו במהלך הקרב על ברלין בחודשים אפריל – מאי 1945. הפסל המרכזי שעומד בפארק ההנצחה הוא "המשחרר" בגובה של 12 מטר ובמשקל של 70 טון של הפסל הסובייטי יבגני ווצ'טיץ'. הפסל מציג חייל האוחז בידו בחרב ובידו השנייה בילדה גרמנית ודורך על צלב קרס שבור. האם לעד נביס את הפאשיזם בחרב, או שנוכל לשכנע אנשים מסביבנו, נגד המחשבה הגזענית על היררכיות גזעיות ואתניות.

ניגש אלי סבסטיאן, ידיד של חברתי ושואל אותי מה עשיתי בצבא. אני שונא את השאלה הזאת. מנסה להתחמק. מתברר לי שהוא מומחה לטנקים. אני נושם לרווחה. זה לא בגלל שאני ישראלי. או שכן, לעולם לא אדע. שמעתי פעם סיפור על מישהו ששאלו אותו, מה הוא עשה בצבא והוא ענה שהוא הרג. ושקט השתרר ולשני הצדדים פתאום התחוור, שזאת שאלה שאסור לשאול ולענות. אני חושב מה הייתי עושה במקרה כזה, למזלי לא הרגתי.

החושך לא מגיע גם אחרי שמונה, תשע בערב… אור השמש מתחזק לקראת שקיעתה, פתאום נהיה חם יותר. אני מביט סביב ואני קולט שאני מוקף באנשים שלא חוו מלחמה בחייהם, נולדו כמוני בשנות השבעים או בשנות השמונים, או אפילו בשנות התשעים, והלאה. הם לא יודעים מהו מקלט, ממ"ד, איך נשמעת האזעקה שעולה ויורדת, אך נשמעת שריקת הטיל שיורד ממעמקי השמיים אל תוך חיינו ומרעיד את האדמה, ומגשים את הסיוטים הכי גדולים שלנו. הם לא הלכו לצבא, ולא ידעו אינתיפאדה אחת או שניה או שניהם.

בכל הזמן של המסיבה הפסטורלית, אני מוקף אנשים עדינים, לא מחוספסים כמוני. ואני רוצה להשיל את החיספוס שלי ולהפוך לעדין כמוהם. אני רוצה לגדול מבלי להכיר באופן אישי את הכיבוש, מלחמה. אבל אין שום סופרמן שיציל אותי, והאנדרטה של הסובייטים רק מזכירה לי, שפעם היו צריכים להגיע מהרפובליקות הסובייטיות רק בכדי לנגח את הפשיזם. וגם שם לא היו שום ספיידרמנים, אלא רק אנשים פשוטים שמעולם לא חזרו לביתם. כמו אלו שקבורים במזרח התיכון, ואפילו אנדרטה לא קיבלו, בטח שלא פארק שמשי ורגוע.

עוד טורים של "ישראלי בברלין"

אודות Mati Shemoelof

משורר, עורך וסופר. A Writer
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s