בתחילת הסיפור אמיר מהלך על קו החוף. הוא כמובן מהדהד ליוצרו, אייל, שהקדיש את הספר ל"כחול הגדול", ומי שמכיר אותו יודע שהוא צולל, דג ואוהב את הים אהבה עזה, ככל ישראלי שגדל על פני מישור החוף שפעם איכלס כפרים פלסטינים רבים.
קו החוף, לימדה אותנו פרופ' אלה שוחט, מופיע בתוך התרבות הישראלית תמיד אל מול אירופה. רבים מהסרטים המסתיימים בים מבטאים מצד אחד ערגה אל אירופה, ומצד שני, משחק במקום המפגש בין המזרח למערב. מעניין שדווקא אמיר, עם שם של נסיך ערבי, שבא ממשפחה יהודית-ערבית, מוצא את האהבה, הכיסופים והשתוקקות הגדולה אל מול הים – מערבה לעיר. אנסח שאלה זאת בצורה אחרת, מדוע משתוקק אמיר, אל הים, סמל של אירופה, וההגירה של הציונות מאירופה למזרח [אליק נולד מן הים].
המזרח מגיע אל אמיר, כאותה היכרות עם סנדרה בטבריה, במזרח, על גדות הכינרת. ולא במקרה מזכיר אייל את העבר הפלסטיני של טבריה. סנדרה היא הפועלת במקום שבו אמיר קופא. היא מכילה את היכולת לנוע, להביא רעיונות חדשים לעלילה. היא מהתלת בדמות האב, כשהיא מעניקה משקאות קרים לאמיר, מגייסת אותו לצרכיה. היא כמובן סמן למחשבה הפמיניסטית והזהותית שקודמת עור וגידים בתוך הכתיבה של אייל.
כשהוא הולך מערבה על החוף, אמיר לבד, וכשהוא הולך מזרחה לים הקטן יותר הוא מוצא כוח בדמות האנרגיה הפעילה סנדרה. הדמות שלה הופכת בסיפור למעין פנטזיה מהלכת. זוכרים את ההילוך האיטי של גיבורי וגיבורי סרטים כמו "מטריקס" (השפעה של קולנוע מזרח אסייתי)? ובכן אין לנו הילוך איטי בחיים. הם תמיד חולפים לפנינו במהירות בלתי אפשרית, מבלי שנזכור את כל הפרטים שבמאי קולנוע יכולים להאט ולהראות. כך גם אייל יוצר את סנדרה אל מול ההקפאה של אמיר. היא פועלת, יוזמת, יצירתית, מצחיקה, לא מוותרת, לא נכנעת, ואף חזקה מכל אותם כוחות שנלחמים באמיר (הבית, השכונה, העירייה, המלחמה). ככל פנטזיה, כמעט ואין לה רגעי שבירה כאמיר, ולכן היא משמשת אותנו כחלק המראה על השלם. היא פנטזיה שמהלכת במציאות, עושה דברים גדולים מהמציאות, אומרת את הדברים הנכונים. וכמעט שאנו מתפתים לבקש את אותו ניתוח שיאחד את אמיר ואת סנדרה למעין אנדרוגינוס.
אם נחבר את הנקודות, נוכל להבין את הכוחות שיכולים להחזיר אותנו ממוראות המלחמה, מהשחיתות של העירייה, מהמשפחה המתפרקת, מהיעדר החוק, משלטון כל דאלים גבר במרחב האורבני הג'ונגליסטי. אמיר מפנטז דרך הים על כוח אדיר שישטוף את כל הרוע, ובמובן הספרותי יקדם את העלילה, במקום שבו הוא עצמו קפא.
אמו של אמיר פועלת כמו סנדרה, וזזה במקום שבו האבא קפוא. אך דווקא המציאות מתפוררת אל מול הפנטזיה המגושמת. ואנו מגלים את המרחק בין המחשבה על מישהי כמו סנדרה, לבין המפגש עם הממשי. כמעט שאנו מבקשים מאייל, כסופר, תן לנו עוד קצת מסנדרה, עזוב אותנו מההחמצה של המציאות במפגש עם הפנטזיה הלא מוגשמת. אבל סופר טוב אינו מוותר לנו. והכוחות הללו נעים בדיאלקטיות: הילד שחולם על סיום המלחמה, והילד שמתעורר אל תוך המלחמה.
אם נחזור לשאלה שנשאלה בהתחלה, מדוע אמיר משתוקק אל הים, ובכן הים התיכון משאיר אותו לבד, אך הים במזרח מביא לו נחמה.
הכוח שעולה מן המים במזרח, בדמות סנדרה, היא גם הדהוד לזהות התימנית של אייל בן משה ושגיבורו אמיר שקורא בדיוואן. הקהילה התימנית הגיעה דרך הים האדום, חלקה התפזר לכל אורך הים האדום, וחלקה היגר לישראל. אם נקרא את מוטיב הים במובן זהותי, נראה שהוא גם מוביל לנגיעה בזהותו התימנית.
בתחילת הספר סימן אמיר את הים כמוטיב שבו הוא מוצא מנוח ממנוסה תמידית. הים של אירופה, של ההגירה הציונית. אך הים השאיר אותו לבד. הפתרון נמצא במסע מזרחה אל ים הכינרת בדמות סנדרה. המסע מזרחה הוא מסע זהותי, עם נגיעה לים האדום. רוצה לומר, בכדי לפתור את שאלת הזהות שמוחקת אותך מאירופה, עליך לצעוד בחזרה לכנרת, המתחברת דרך הירדן לים האדום, ומשם תיפתח הדלת למסע לזהות התימנית, שתוליד אומץ, רווח והצלחה.
הדברים נאמרו בערב להשקת ספרו של אייל בן משה בתל אביב, 15.06.2015
ובגלל שכל כך חשוב לך להתכתב עם ערב היגרת למערב, הגיוני סה"כ 🙂 "שמואלוף "המוח" מפציץ שנית בטענה חדה והגיונית.
אהבתיאהבתי