הטיסות בין ישראל וגרמניה: קיבוץ קטן

InstagramCapture_ca34f6d2-e1f9-4471-9b77-430871611f04

הטיסות בין ישראל לברלין, שונות מהטיסות נאמר בין ישראל לארה"ב או למדינות אחרות. הקהילה הישראלית-ברלינאית היא סוג של משפחה ולכן אין מנוס בכל טיסה מישראל לברלין או ההפך, לפגוש לפחות באדם אחד שאתה מכיר מתוכה.

אני עומד בתוך המטוס ומביט אל תוך הצינור הזה של האווירון, שבתוכו יושבים הגרמנים והישראלים ביחד. אני רואה את התיירים הישראלים עם מדריכי הטיולים, המקומות שהם מתכננים לראות בעיר, מגן החיות ועד למוזיאון היהודי במידה וירד גשם. אני מביט בנערים החומים, שניכר שהתאמנו בג'ים כי אין להם אפילו בדל של שומן על בשרם. לכולם אותו התספורת, ונדמה כי הם הסתפרו בלילה שלפני, אולי בדירה של אחד מהם: גלח מסביב לשיער בדרגה 3, וסירוק לפי פְּסֹקֶת השיער. הפיטמות שלהם מציצות מהגופייה הכל כך ישראלית. לפי הפרפורמנס וההתנהגות שלהם שלהם, אני מספר לעצמי, שהם גייז שבאים לחרוש את הברגהיין ומועדונים קווירים נוספים בעיר. יש בהם איזו שמחת חיים, שכבר איבדתי, שכוללת תקווה לעתיד וחַיּוּת בלתי אפשרית. הם מסתובבים בחבורה, כמו תיכוניסטים, ואולי הם בכלל לא עשו צבא וישר נסעו לברלין.

אני רואה את היהודי החרדי שמדבר יידיש עם אשתו. היא נמוכה ממנו בראש. האם הם נצר ליהודים ששרדו את השואה? או שהם נוסעים לטיול תורני? כשירדנו לבדיקת הדרכונים הם עברו לצד של בעלי הדרכון של האיחוד האירופאי. ניכר בבגדיהם, ובביטחון שלהם, שהם אינם תיירים. ומשהו בתוכי שמח לראות את החרדים האלו מתגוררים עם היידיש בברלין. הם כמו סימן פיסוק קטן, שמזכיר שפעם הוא התגורר בתוך רומאן יהודי אדיר ממדים, שדפים התפזרו ואבדו.

אני רואה מישהי עם מראה אשכנזי אוכלת ביסלי בצל. אני נזכר שלא אכלתי ביסלי בצל כבר מעל שנתיים. אני רוצה להציע לה להחליף כמה ביסלים עם הפיצוחים שלי, שמטנפים את בטן המטוס. אני מביט בה מספר פעמים. היא בטח חושבת שאני מנסה להתחיל איתה. לבסוף אני אוגר אומץ ושואל אותה, האם היא רוצה פיצוחים. בתקווה שהיא תבין את הרמז ותציע לי מהביסלי. היא מסרבת באנגלית במבטא גרמני. אללה יסטור. הגרמנים האלו לא מבינים רמז. הישראלי מיד היה מבין.

בדרך לשירותים והופ, הנה האדם שאני מכיר סוף סוף. זה אדם הורוביץ הבסיסט לשעבר של "נושאי המגבעת" שהיה בעל של ברים בתל אביב. בפעם האחרונה נפגשנו אחרי ההופעה של עמיר לב בברלין. ישבנו במסעדה רוסית ולא הפסקנו להתענג על כל המאכלים והשתייה מרוסלאנד [Russland]. סיפרתי לו שעמיר הקדיש לו תוכנית רדיו שלמה, על ההיכרות ביניהם וכדומה. הוא לא ידע. אמר שהחורף שהיה קצת קשה. אמרתי, שתמיד קשה בחורף הראשון. אבל השני כבר קל יותר. והמשכנו לדבר על פוליטיקה, תרבות, מוסיקה, ספרים וחברים משותפים כמו הסופר איתמר הנדלמן סמית' שמתגורר בפריז וכותב לישראל בעברית, טורים וספרים.

אני חוזר למושב שלי וקורא את "מות הנזיר" של אלון חילו. הספר הבדיוני, כמו גם ספרים בדיונים אחרים [למשל "הפרדס של עקיבא"] מסתיים עם הקמתה של ישראל. ואני לא מבין מדוע. האם אפשר לכתוב בדיון, ללא החדירה של הלאומיות אל תוך הנרטיב העלילתי?

המטוס נוחת בברלין, מחיאות כפיים מצד הישראלים. הגרמנים ישובים במקומותיהם. הישראלים קמים, משחררים את החגורה, עד שהדייל מעיר להם לשבת, כשהוא עצמו ישוב. זה מצחיק אותי. כי אסור לדייל לקום. להפתעתי הישראלים מקבלים את הפקודות מהדייל הגרמני ומתיישבים. החום הישראלי [עדיין חסר לחות] מתחלף בגשם האפור של סוף יוני.

עוד טורים של "ישראלי בברלין"

אודות Mati Shemoelof

משורר, עורך וסופר. A Writer
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s