על הכנס "הדיאלוג העברי-גרמני בעידן הרב-לשוני"

11036215_10153880938063238_5658283476303961103_o

על הכנס "הדיאלוג העברי-גרמני בעידן הרב-לשוני" שאירגנה ד"ר רחל זליג באוניברסיטה עברית שמעתי גם בברלין וגם בתל אביב, לכן קבעתי יום לפני עם חבריי הירושלמים, יובל עיברי ואלמוג בהר בבר המזרחי של "תחריר", שממוקם בתוך "מחנהיודה". במקום הגישו לנו משקה מיוחד של רוזאטה [משקה שקדים] עם עראק וברקע הדיג'יי הסתלסל בין רביד כחלני, לבין סמיר שוקרי. להפתעתי, במקום התהלכה כלה, ואחריה חברים שרקדו בשמחה גדולה.

 

קמפוס הר-הצופים הזכיר לי את הדוקטורט שזנחתי, וחשבתי שאוכל להגיע במהירות למושב הספציפי "העברית והנוכחות הישראלית בברלין". כמו רבים אחרים, הלכתי לאיבוד במבוך הארכיקטוני. עכשיו כשאני כותב את זה, אני צוחק על המשפט הזה כי הוא משקף הרבה ממה שאני מרגיש בין העברית לבין הגרמנית.

 

ד"ר שחר פינסקר הרצה על בתי קפה בברלין כמו "מונופול" "רומנישס קפה" שאירחו את הבוהמה היהודית והגרמנית בתחילת המאה שעברה, ותיאר כיצד מודרניזם יהודי נולד בתוך מקום רב לאומי, שהוא גם רב לשוני. בשולחן אחד ליד השני ישבו בבתי הקפה הברלינאיים, היידישיסטים, הציוניסטים, והבונדיסטים. תחשבו לעצמכם, מה היה קורה היום, לו שטיינברג, או ברדיצ'בסקי או שמעונוביץ, או אלזה לסקר שילר, שלום עליכם, שלום אש ואחרים היו כותבים רומאנים בעברית בברלין, ושולחים אותם לפרס ספיר לספרות. פינסקר טען כי הספרות העברית נוצרה מתוך התכתבות עם ההיסטוריה הגרמנית, והאירופית ואי אפשר להבין אותה מחוץ להקשר הזה.

 

ד"ר יעל אלמוג, החלה את הרצאתה על "החזרה לברלין של הסופרים המזרחים הישראלים", בשיר של רועי חסן "במדינת אשכנז" ודרך הקריאה הסבירה כיצד שירו דחה את הספרות האשכנזית של נתן זך (שנולד בברלין) וגם זאת של קניוק שכתב על "היהודי האחרון" בברלין. הדחייה של המזרחים את הקאנון ספרותי, הינה גם דחייה של עיצוב הזיכרון הלאומי, שמתכונן אל מול גרמניה. אלמוג דנה בספרים "ערים של מטה" של שמעון אדף, "אימא מתגעגעת למילים" של דודו בוסי והראתה כיצד הישראליות ממשיכה את הדיאלוג הספרותי שלה מתוך דמויות יהודיות-ערביות הנעות בברלין. ודווקא בגרמניה, היהודי-הערבי מתכונן אל מול דמות האשכנזי עם הדרכון האירופאי, ההיסטוריה, הזהות, המראה הבהיר ושאר הפריבליגיות. האתניות הופכת את כל הבינאריות של "הקורבן – מקרבן" [שמהווה את יסוד הכתיבה היהודית על אירופה].

בסקייפ של הערב עם חברתי בגרמניה סיפרתי לה על קורות היום החם במיוחד בג'רוז. לפתע עברתי מאנגלית לגרמנית והרגשתי חמימות. "איך אתה מרגיש בבית, בשפה שהיא לא שלך?" שאלתי את עצמי בהפתעה. בבוקר הלכתי עם אימי לבקר את סבתי הבגדדית, והרגשתי בבית בתוך העיראקית, שפת האם שהיא שלי, אבל שאיני דובר רהוט שלה.

אחד מהמשתתפים בכנס שנשוי לגרמנית, ומתגורר איתה ועם ילדיו בארה"ב, נסע איתי לאחר הכנס במונית, מהקמפוס אל ארוחה משותפת עם באי הכנס, במסעדה בעין כרם. דיברנו ללא סוף על החיים בתוך התרבות הגרמנית. הוא הסביר לי שעלי להתרגל לחיים בתוך מספר שפות, מספר בתים, מספר מדינות. הפתרון שלו הקל את הלחץ על המצב, שבתל אביב, אני מתגעגע לברלין, ובברלין, אני מתגעגע לתל אביב.

בכנס דיברו על רב לשוניות, על זיכרון ששובר את הגבולות של הזיכרון הלאומי, אבל התהליך של הבנייה מחדש של הזיכרון הוא תהליך אישי. ודווקא השיחה עימו השלימה בשבילי את הדברים שלמדתי עם החוקרים הגרמניסטים. בכל השנים בבית הספר לימדו אותנו על הזיכרון הלאומי, אך כשהתפכחנו ממנו, מצאנו את עצמנו מחפשים את היסודות העמוקים יותר לזהותינו. כמו השיר, גם הלב, בנוי ממספר מילים, ממספר בתים, וזה אותו שיר בכל רחבי העולם. כל יום יש לי שיר מולדת חדש.

עוד טורים של ישראלי בברלין

אודות Mati Shemoelof

משורר, עורך וסופר. A Writer
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s