על ישראליות וגרמניות – שתי ישויות שלא מתגוררות בגוף אחד

סומק ואנוכי. קפה תמר.

סומק ואנוכי. קפה תמר.

ו, אז איך בברלין? טוב לך? בטח רע לך. איך אתה חי בתוך הנאצים האלו, עם הגרמנית שלך. בטח מת לחזור. אבל תישאר שם יא יורד, בשביל מה לחזור. נו מתי אתה מתכוון לחזור? אתה לשם לתמיד? אתה בחופשה או שחזרת אלינו? אתה רוצה ילדים? בגרמניה, עם השיקסע שלך? איך הגרמנית שלך? אתה לא לומד גרמנית? אני בחיים לא ילמד את הילדים שלי גרמנית. איזו שפה מגעילה. אז חזרת לתמיד? או שאתה חוזר. אל תשחק אותה תייר, כאילו סבבה לך שם, ואתה בא לעשות עלינו רושם פה. איך אתה חי בלי ים? לא מתגעגע לשמש? ללחות? לאוכל? אני לא מבין איך אתה חי שם…"

אלו מקצת מהדברים ששומעים כשחוזרים לביקור מולדת. השאלות, התגובות ותהיות כמו גם החבטות, החיבוקים, העלבונות והרמות הגבה – הכול מתערבב יחדיו. ולכל מקום אתה נע עם האות קין של ברלין על המצח. אתה לא יכול לחזור ולהיות ישראלי בכל רמ"ח איבריך. אתה מתנהל מעכשיו עם גיבנת של זרות, על כל חודש שהברזת מהקשיים המקומיים. אלו שמתגוררים בין נמלי התעופה של שוננפלד, אל תיגל ונתב"ג מחזיקים על גביהם את המשקל הכבד של האטלס של המהגרים. הם שייכים לברלין ולתל אביב ולא שייכים לשום מקום. כי הם נקרעים בין שני מקומות שלא מצליחים להתקיים ביחד.

הולך לקפה "תמר" רגע לפני שנסגר, מקבל רק אהבה מכל החבורה היפה שנפרדת משרה שטרן, הקיסרית הסגולה. פוגש את נתן זהבי שאומר לי בצחוק "מה חזרת? תחזור לשם? החיבה המחוספסת שלו, מזכירה תמיד שיש מתח. כי אתה עזבת [שם]. אנחנו נשארנו [כאן].

חוצה את שינקין לקרליבך שטוף השמש עם הזווית המיוחדת שאין למצוא אותה בגרמני.. ושאלה ששאלה אותי חברה עדיין מהדהדת בתוכי, "האם טוב לי בגרמניה?" לוקח לי זמן לענות ואני מגלה שכן. טוב לי תמיד בכמה מקומות בו בזמן. אני לא רוצה לבחור.

והנה אני מזהה גרמני עם הגרביים בסנדלים שעומד באוטובוס, ואני מאזין לדברים שהוא מדבר עם בן זוגו ומבין אותם לגמרי. ובחומוס של אכרם, אני פוגש את חברה ישראלית מברלין, וזה נראה כאילו יש לכם סוד משותף על חיים משותפים בעברית בארץ אחרת. עיר שלמה של אותיות שהשארנו מעבר לגבולות השפה. האם אנחנו מתגעגעים לברלין, כשאנו בתל אביב? האם ברלין מתגעגעת אלינו?

"די אל תגיד לאף אחד שאני מברלין, אני רוצה שלא ידעו. מרגיש שזה רק מפריע לכולם ונמאס לי." אני מבקש מחברי הטוב. הוא צוחק ומגחך, כאילו רוצה לומר, ואם אשתוק, אז לא יידעו?! והוא צודק. הרי אפשר לראות את הכניעה, העצבות בעיניי. אבל אני יודע שהבעיה היא לא בי. יש כאן משבר גדול יותר. אני מהגר, בן למהגרים, במדינת מהגרים, זאת ההגדרה של הישראליות. אבל אנשים מעדיפים לראות את עצמם כילידים, שחזרו לארץ אבות, שבית המקדש הפך אותה להארץ. וכל מי שיוצא מגבולותיה, הוא אויב פוטנציאלי. התפיסה הזאת של הגטו, היא זאת שמפריעה לי כל כך. איפה הנורמאליות? מה אי אפשר להיות קצת פה וקצת שם? מה אי אפשר להכנס ולצאת?

אני יורד לבננה ביץ', מסתכל על הרצועה הצרה הזאת, שהולכת ונהיה צרה משנה לשנה. בים כל האנשים מתפשטים ונהיים כמעט עירומים לרגע. לים הזה שגובל באירופה יש השפעה שמכניעה את האנשים וחושפת את עור גופם. האם נוכל לתת לתרבות אחרת להישזר בתרבותינו. מדוע שתי התרבויות לא יכולות לחיות בגוף אחד.

עוד טורים של "ישראלי בברלין"

אודות Mati Shemoelof

משורר, עורך וסופר. A Writer
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s