על הסרט שואה של קלוד לנצמן

CC: ויקיפדיה

הלכתי עם חבר גרמני, וחברה ישראלית לקפה של ישראלים ליד גורליצר פארק. במקום ישנה חממה ואפשר לקטוף מצמחי המרפא המאחים את הכבד שעדיין שבור מקצב האלכוהול של הלילה הקפוא. יושבים אוכלים שקשוקה שלא מזכירה את השקשוקה של אימא, שותים צ'ייסר על חשבון הבית, מביטים בילדים המשחקים עם אימותיהם ובעיקר נהנים מהשיחה, שעוברת כל הזמן מעברית לאנגלית, לגרמנית ובחזרה. משפטים שנשברים בין השפות. החבר הגרמני מספר שהוא הולך ביום למחרת לראות את "שואה" של קלוד לנצמן. וזאת הסיבה שביום למחרת אנחנו הולכים לאיבוד בחיפושים אחר בית הקולנוע "ארסנל" שנמצא דווקא בצד המערבי של ברלין, ונוחתים קרוב לכנסיה שנשארה שבורה מאז הפצצות בעלות הברית, וגושי שלג עדיין מזכירים את הלילה שלפני יומיים. שותים קפה להתחמם, גוגל קצר, שיחה עם המקומיים וחברתי ואנוכי מוצאים את בית הקולנוע הנכון, מרחק של כמה תחנות עד לפוסטאדמר פלטאז.

אנו יורדים לבית הקולנוע. 9.5 יורו לכרטיס, אפשר להיכנס עם משקאות. והסרט כבר בעיצומו. מגלים שהוא בתרגום לגרמנית. חברתי מתחילה לתרגם לי.

בסרט, לנצמן והמתרגמת שלו עדיין מעשנים חופשי, רגע לפני שעישון הפך להיות מטפורה לאיש הרע בקולנוע. והסיגריה, העשן, האפר, הגחל שדולק בפה של לנצמן ומרואייניו, משמש כלא מודע מסוים. כל רגע בתוך העשן הזה חשבתי על "אפר ואבק" כפי שטבעו יפה את המושג יעקב גלעד ויהודה פוליקר. וגם בתוכי הלב נשבר. איך אפשר להבין את השואה, איך אני יכול להמשיך את חיי כיהודי על אדמת גרמניה, אחרי צפייה בסרט האימה הכי נורא שניפקה לנו המאה העשרים. דפיקה על הדלת, חיילים, טרנספורט והופ את ואתה הופכים לחסרי זכויות, מתחננים ברכבת שלא עוצרת, למים; מוכנים למכור את כל היהלומים והזהב בעד כוס מים. המקומיים הפולניים מספרים שניסו להביא מים. אך מי יודע אם גם הם לעגו ליהודים והבטיחו להביא להם כוס מים ובזזו את אוצרותיהם.
איזה צופה בסרט מתעצבן שאני מדבר בקול רם, אני מקלל אותו בעברית. חברה שלי, מבקשת שאדבר בקול לחש. אני לוחש. כי כל מה שתגיד לי לעשות, אעשה. אנשים שואלים אותי איך אני יכול לחיות בגרמניה, כאילו אין יותר צדיקים בגרמניה, אבל הם טועים. דווקא הפחד שלהם הוא זה שמאשר זהויות קשיחות, ומונע היווצרות של קטגוריות גמישות. כל עוד מותר להכנס, אני נכנס.

אני חושב על האחריות של אירופה על האסון של היהודים, כמו גם של הצוענים, הרוסים, ושאר הקורבנות של המשטר הנאצי. האם המבנה המדינתי שנוצר אחרי מלחמת העולם השנייה באמת כלל איזה פתרון לקורבנות. ומדוע לא נוצרה איזו קטגוריה מיוחדת של הגירה דווקא בגרמניה, איזו זכות שיבה לכל היהודים, עם מענק קליטה מלא, ולא אותה בירוקרטיה הידועה לשמצה.

אנחנו יוצאים מהקולנוע, מתווכחים, כי הרגשות שלנו כמו מעיים שנשפכים החוצה על המדרכה. עוברים את הספריה הסגורה של "השטאבי"; הגלריה הלאומית שעדיין ריקה ולא החליפה את התערוכה האחרונה (עשרות גזעי עצים שעמדו עירומים בתוך חלל זכוכית ריק) ומגיעים לתחנת האוטובוס. החבר הגרמני ששלח לנו, מתברר שלא הגיע לקולנוע, כי היה גמור מבילוי הלילה שעבר. מצחיק, שדווקא הגרמני שלח אותנו לראות את הסרט, ולא התעורר. אני בוחר לכנותו כגרמני, אבל אביו יהודי שגדל כגרמני. אז הדברים אולי יותר מסובכים, למרות שרציתם לקרוא אותם פשוטים וברורים.

אני חוזר הביתה ולא מצליח לכתוב אפילו מילה. חושב על כל החיים שנגדעו, ועל הכוח של האמנות להחיות רגע קטנטן מתוך אוקיינוס שנעלם בשכחה.

אודות Mati Shemoelof

משורר, עורך וסופר. A Writer
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s