אפשרויות לדיבור ישראלי בברלין

תמונה מהסרט השחור-לבן "הנער", 1921

לישראלי יש מספר אפשרויות לדיבור כשהוא נכנס לרכבת התחתית בברלין. זאת משום שהרכבת כל כך אינטימית וכולם שומעים אותך ולפי השמיעה מזהים אותך. באפשרות הראשונה הוא יכול לשתוק. אם הוא ישתוק, אולי לא יידעו מאיפה הוא בא. באפשרות השנייה הישראלי, יכול לדבר אנגלית שבורה, ואם ישאלו אותו מאיפה הוא הגיע, הוא יגיד סלובניה, ספרד או איטליה, או אפילו אמריקה. באפשרות השלישית, הישראלי יכול לדבר ערבית, ואז הוא כולם יידעו שהוא ישראלי-פלסטיני, יהודי-ערבי, או חייל לשעבר. באפשרות הרביעית, הוא יכול לדבר עברית ולעמוד מול הזיהוי כישראלי: לעמוד מאחורי הפוליטיקה של ישראל המסרבת לעשות שלום עם הפלסטינים ולהכיר בלאומיותם.

הלכתי לאירוע של יהודים-ישראלים לחנוך ספר חדש שנערך על הזיכרון של השואה. במשך רוב הערב לא אוזכר הכיבוש בידי הישראלים או הגרמנים. הסופרים הגרמנים אמרו כמה טוב בישראל, וכמה כל הישראלים אינטלקטואלים, חמים וטובי לב. הסופרים הישראלים סיפרו קצת על הקונפליקטים, אבל אף אחד לא ראו את הפיל בחדר. קשה להחזיק שני כובעים באותו הרגע, גם את השואה וגם את הכיבוש. הגרמנים מדברים מתוך האשמה ורוצים להמשיך במדיניות שלא מבקרת את ישראל. הישראלים רוצים להישאר במקום החמים שמציעה להם גרמניה. מדוע להזכיר את הפלסטינים.

לא מעט מהישראלים שבאים לברלין, מנסים לברוא את עצמם מחדש. הם כמו הציונים שהגיעה לפלסטינא. הם רוצים להיות שונים לחלוטין מהמקום בו הגיעו, למה להזכיר להם את האשמה המזרחית, שהופכת אצלם לאגרסיה שפועלת על שני הצדדים. האשכנזי ירצה להתפרק מאשכנזיותו, והמזרחי גם ירצה ליצור את עצמו מחדש, ללא הצורך במנגנון הסלקציה, הזיהוי וכדומה.

השאלה שנשארת באוויר, האם אפשר לברוא יהודי חדש, מבלי להתייחס לכישלון של מעשה הבריאה של הציונות, שגם ניסתה לברוא ורק חוזרת על המודל האנטישמי (הסמס הגזעני ששלח נתניהו לפני הבחירות). ואם רוצים לברוא מודל חדש של יהודי, האם אפשר לברוא אותו יש מאין, מבלי להתייחס לחלק האשכנזי בהפיכת המזרחי והפלסטיני לאחרים. לדעתי, לא ניתנה על כך הדעת מספיק. ובהיעדר חשיבה, מגיעה האגרסיה לאלו שמזכירים שהדרך קשה וארוכה.
אמנם הרבה מאלו שהגיעו לברלין, ברחו מישראל, כאלו שלא מצאו את רגליהם או ידיהם, בגלל המדיניות של המדינה שלא נותנת להם לחיות עם זהות אחרת באותו גוף מדינתי. אך מעטים יהיו כאלו שיבואו לברלין, ויישארו מודעים לבעיה שהזהות הישראלית שלהם מכילה. האינטלקטואלית איריס חפץ, והבלוג "ארץ האמורי" שמפעילים עופרי אילני וגל כץ, הם דוגמא נפלאה למרחב שמכיל דיון עמוק ונוקב בשאלות אלו. בשנת 2012 כתבה חפץ מאמר נפלא על "מזרחים בשמי ברלין":

"בזמן שישראלים רוצים לרוב לברוח מישראליותם לאירופה וסוגדים לבלונד, הרי שגרמנים שואלים נפשם לרוב לברוח מגרמניותם מזרחה מכאן, במקום בו הרגש גדל והמזג חם. לא מעט נשים פה צובעות לשחור פחם. אף אחד לא אומר לי פה ש"לא רואים עלי" שאני מרוקאית, כמו שאמרו לי בישראל, וכשאני מתכתבת עם מרצה על כך שז'אק דרידה הוא לא "פילוסוף צרפתי", הוא עונה לי ותוך ארבעה מיילים עוד מודה לי על שפקחתי את עיניו בענין. בישראל המרוקאיות שלי מפחידה והיהודיות שלי מרגיעה, פה זה הפוך: היהודיות שלי מאיימת יותר מאשר המרוקאיות שלי. זה דבר חדש, שמאפשר לי להיות יהודיה-מרוקאית יותר בנינוחות…השנה חגגתי אפילו מימונה בביתי, בה רקדו אשכנזים, מזרחים, יהודים ולא יהודים בנינוחות לצלילי מוזיקה ערבית. אולי המימונה הראשונה בברלין?"
דווקא העמדה שמציעה איריס חפץ הינה חדשה ולא שוללת את העבר, אלא מוצאת מקום נוח יותר לעמוד בו.

עוד טורים מברלין

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s