למה אני שונא בתי ספר לשפה גרמנית בברלין

By Douglas P Perkins (Own work) [CC BY 3.0 (http://creativecommons.org/licenses/by/3.0)], via Wikimedia Commons By Douglas P Perkins (Own work) [CC BY 3.0 (http://creativecommons.org/licenses/by/3.0)%5D, via Wikimedia Commons

אני שונא את בתי הספר לשפה. שתבינו, שבשבילי לחזור לבית הספר הוא סיוט. אני בן ארבעים שתים, ורוב התלמידים הם צעירים שבֵעים אירופאיים שלהם זאת חוויה של טקס התגברות: הם מסיימים את התיכון בשטוקלהום ובאים להשכיר דירה בעיר הזולה באירופה. מדינת הרווחה הסקנדינבית היא קלף מנצח כאן. יש את אלו כמובן, כמוני, שבאים מאזורים של קונפליקט, מלחמה, ביזה של בעלי הון ואיתם יש לי דיאלוג אחר. למשל כשלמדתי מיד כשהגעתי לברלין בנויקלן בבית ספר לשפה (Volksschule), מיד הכרתי את חבר טורקי, עומאר, שהיה שולח לי סמסים שיכורים באמצע הלילה, ומזמין אותי לשתות איתו, וכל הזמן צועק "כפרה", עד שכל הבר מתרגל וחוזר אחריו על המילה; ג'אן, החבר שלי מטזיקיסטאן שדיבר פרסית עם המשוררת הפרסית עדי תישרי, דרך הווטאסאפ שלי; אולגה שהגיעה ממולדובה, והייתי מת על הדרך בה היא ביטאה את שמי עם דגש על המ. שכך יצא שבמקום "מתי" היא אמרה "מוּתי"; מריה ממיורקה, שהיינו מדברים שעות על זוגיות של אחרי שנות השלושים. רק כאן גיליתי שהקורס הישראלי של מכון גתה לא היה בדיוק עזר, לכן חזרתי על הקורס הראשון של A1. והיה כייף, החבורה מיד התארגנה ביחד ומצאנו את עצמנו מבלים ביחד, הולכים לקריוקי ומקבלים האפי האוור, ומשתכרים במהירות, עד שהאני הקוריאנית מתוודה שהיא בודדה וקשה לה מאוד. כך התחממנו בחורף הראשון שלנו באשכנז. אך בקורס השני כבר איבדתי עניין, רציתי לכתוב ולא היה לי זמן לכל שיעורי הבית האלו. ושנה שלמה, כמעט שלא למדתי בצורה מסודרת.

יש לי בעיה עם השפה הגרמנית. אני מודה. הלימודים מחזירים אותי בחזרה לדיפרסיה של הניינטיז. בזמנים ההם הייתי לוקח אקסטות ("אקסטזי") וכשההשפעה הייתה יורדת ונעלמת, הייתי פוגש את השדים הכי גרועים שחיים בתוכי. ולכן הפסקתי איתן, במסיבה האחרונה של המילניום באחד הקיבוצים מסביב לחיפה.

עכשיו אני מתקרב לבית הספר לשפה, והפעם לקורס השלישי במיספר (B1) אני מרגיש את אותו דיכאון, דָאון, שבֵזה, באסה כבדה. אמנם ניסיתי להקל על עצמי. ראשית, מצאתי בית ספר שנותן לי ללמוד פעם בשבוע (רוב בתי הספר מחייבים אותך לקחת קורס אינטיסיבי של שלוש שעות, שלוש פעמים בשבוע). שנית, התחלתי ללמוד גרמנית בצורת ה"טנדם" שזה אומר, שאני מלמד חברה מלייפציג, את השפה העברית ובתמורה היא מלמדת אותי עברית. וכל מה שעשיתי לא הצלחתי למנוע את התפרצות הר הגעש של חרדה העמוקה שלי.

אני יושב בתוך בית הספר בפרידריכסהיין, הגעתי מוקדם במיוחד בכדי לתפוס את ההרגשה המחורבנת שעולה לאט לאט ומטפסת בתוך גופי, מתפשטת לה עם ההבנה, שעוד רגע יתחיל השיעור. אני עייף מהרכיבה על האופנים, נרדם ומתעורר בבית ספר היסודי, בחיפה עם שאר התלמידים המזרחים והמורה האשכנזית שלי, תמר שנוזפת בי, לשבת במהירות (אני בטח חוזר מהשירותים). אני צועק עליה "אולי תשתקי כבר." כי מעולם לא אהבתי את הנזיפות שלה. ותמיד התנהלתי באיטיות. זה הטבע של ילדים מרחפים שכמוני. היא מענישה אותי ולא מעניקה לי את התעודה של סיום השנה, ורק כשהוריי באים, היא כותבת לי בעיפרון, בסעיף ההתנהגות "לא מספיק".

אני מתעורר כשמגיעים שאר התלמידים המבוגרים לגרמנית. המורה שלא פותח את שיניו (ככה מדברים גרמנית) שואל מה עשינו בסופ"ש. ושייסה, אני הראשון (דגש על פעלים בזמן עבר), מיד מאבד את הזיכרון מרוב לחץ. הוא מחייך. אני נשבע: זאת הפעם האחרונה שאני חוזר לבית הספר בפעם הבאה רק מורה פרטית לגרמנית.

 

עוד טורים מברלין

אודות Mati Shemoelof

משורר, עורך וסופר. A Writer
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s