ביקור בפסטיבל הספרים בלייפציג

2015-03-15 15.31.20

נסעתי לבקר את החבר שהכרתי בקפה תמר, בדירתו שבלייפציג. למדתי רבות על העיר המוזיקאלית שהייתה לראשונה שיצרה תזמורת קבועה, שבה מנדלסון החזיר את באך לדיון ופסלים שלהם עומדים אחד מול השני ברחוב. הלכתי לכנסייה לשמוע את מקהלת הנערים הצעירה שרה את הקנטאנה של באך והם אכן העיפו אותי לחלל. חברי מצא איזכור קטן באחד השירים (היותר מודרניים) לכך שהיהודים הרגו את ישו. לקחתי את התוכנייה והחלטתי לטפל בכך. החלטתי להעביר את התוכנייה למנהיגת קהילה הדתית של שכונה בצפון ברלין.
חברי עשה דוקטורט על הקשרים בין הדת למוזיקה הישראלית וראיין את טובי המוזיקאים. כך יצא לי להקשיב לאחד הראיונות האחרונים שנעשו עם גבריאל בלחסן​ ז"ל. גבריאל דבר בגובה העיניים אל חוקר גרמני, שדבר איתו עברית. הוא היה כל כך חשוף, אמיתי, עירום, ודיבר באומץ על הדיאלוג המיוחד שיש לו בתור אתיאיסט על הדת, ואיך דווקא הספקות מייצרים את האמנות. באחד משיריו "האסייתית הקטנה" גבריאל כותב על אוננות, שהיא סיפור אהבה שלו עם כוכבת פורנו : "ואחרי זה את הוידאו /
האסייתית הקטנה עם הקעקוע של הלב על הישבן / הלב על הישבן / הלב על הישבן"

אף אחד לא כתב כך על פורנו ואוננות, מתוך נקודת מבט של זהות יהדות ואמת. שמענו גם את הפיצ'ר שהוא הכין על מאיר אריאל ושהושמע ברדיו הגרמני, ובאוסטריה. וכל פרט בתוכו רק הפך אותי, מאושר יותר.

ביום למחרת הלכתי שני זוגות לפסטיבל הספרות של לייפציג. בדרך הרכבת העילית עברה דרך מה שחשבתי שהוא בית כנסת יהודי, אך חברי הסביר לי שזה כנראה בית קברות, ושהיהודים היו קוברים את המתים שלהם במקום הכי מרוחק מהעיר, אך העיר גדלה והגיעה גם למקומות האלו.

בסניף הספרות של ישראל המאבטח התחזה למבקר. ומרחוק כבר אפשר היה לראות את הדגל שנעמד מעל הדוכן, וזאת בניגוד לכל המדינות האחרות ששלחו את נציגיהן למקום. נזכרתי בדגל הענק שיש בעקבה (ירדן) מעל לעיר, והבנתי, דווקא המדינה שבה הלאומיות כל כך מתפוררת, צריך את הדגל, כזיקפה לאומית שתצמח אל על.

בדוכן הישראלי היו גם בלונים, מדבקות, ושאר צי'פקעס עם הדגל. הספרים עמדו בצד משתהים. בדוכנים אחרים, אפשר היה לראות את הפרצופים של הסופרים מוגדלים ומביטים בך בשמחה. אפילו ראיתי סופרים ישראלים בדוכנים שונים של הוצאות בינלאומיות. חבל שלא עשו כך בדוכן הישראלי. אך כנראה לשגרירות הישראלית היו תוכניות אחרות למיצוב של המדינה אל מול התרבות. בדרך החוצה לא יכולתי שלא לשים לב לעוד מדינה שיש לה דגל (אמנם קטן בחזית הכניסה לדוכן, ולא מורם אלעל) – ליכשנטיין. כמו אלו שנוהגים במכוניות ספורט אדומות, בכדי לפצות על הזין הקטן שלהם, והם תמיד אלו שיצפרו הכי הרבה וישמיעו מוזיקה שתפוצץ לך את האוזניים.

רוב האירועים הספרותיים משעממים, כי יש בהם רצינות מיותרת. אך דווקא מצאנו דיון מרתק של סופרת תוניסאית על הקשר בין היהודים והמוסלמי בתוניס עם הקולוניאליזם הצרפתי. גולת הכותרת של הפסטיבל היו התחפושות. הילדים שמגיעים מכל תתי-התרבויות של הפנטזיה והמד"ב קיבלו אפשרות להכנס חינם עם תחפושות (יוצרת קומיקס אמריקאית-שטוטגארית סיפרה לי זאת בדרך). התחפושות היו כל כך מגונות ויצירתיות, שהתעסקתי בעיקר בצילום ולא בקריאה. ואכן החלק שיועד לפנטזיה, מד"ב וקומיקס בפסטיבל היה המעניין, והאפל ביותר. המארגנים אף הקרינו סרטים לילדים. חברתי אמרה לי בתוכחה שזה הכול קפיטליסטי. אבל אני מאמין גדול בדמיון, לא יכולתי שלא להיסחף בפנטזיה.

 

עוד טורים מברלין

אודות Mati Shemoelof

משורר, עורך וסופר. A Writer
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s