אתונה לא היתה מולדתי, כשם שהיא מולדתך. גם זרועותיך השעירות במיוחד שמחצו את פטמות שדַי שקיעה אחר שקיעה, לא הצליחו לפתור את מגע הזרוּת בינינו.
ואולי אני מגזימה בביקורת עליך, אבל תדע שזה מאהבה, כי אתה חייב לדעת הכול, את כל האמת. למדתי הרבה עליך, קריטון, צפיתי בך, והבנתי שלעולם אני לא אכנס למשפחתך. כן. אני לא צריכה את סוקרטס שילמד אותי פילוסופיה, לא זקוקה לגורגיאס, אֶמפֶּדוֹקלֶס, אָנָכּסָגוֹרס וכל הפילוסופים המתקדמים, הנאורים והמזדיינים בתחת האלו. אני לא צריכה אותך, כי אני יודעתמי אתה ומי אני. אתה זבל, חתיכת זבל שלא ברא היקום, שיחקת אותה שאתה כאילו מקבל אותי. אבל שמע, קריטון, אני אומרת את הדברים רגע לפני שאיעלם מפה: "אני לעולם לא אהיה שווה לך." כן, תמיד יתייחסו אלי כמישהי חיצונית להֶלֶנים. אתה מבין, גם הגוף שנראה לך כל כך טבעי כרגע, משמש לך כסוג של יתרון. אוי, מסכן שלי, אתה בטח שואל את עצמך בקולך השבור: "לְמה היא מתכוונת? אני אף פעם לא התנשאתי מעליה." ובכן, נשים כמותי, שלא נולדו בעיר, הולכות עם זנב. כמו שאני מכירה אותך, קריטון, אתה עכשיו צוחק. אבל אני מבקשת בכל לשון של בקשה שתוריד את החיוך המקסים שלך. נסה לחשוב על כל המבטים האלו שננעצו וניקבו אותי.
מגלומניה לחלשים: האפולוגיה של קסנתיפי כמסע של ציוצים, מקלחת של חושך וסיפורים נוספים, כנרת זמורה דביר
