"התעשייה תשתמש בה, כמו שהיא השתמשה בי,"

kubrick-shining-carpet-andrew-hearst-concept

אני שומע שהמכונית עצרה כי ג'וי איימה להשתין במכנסיים שלה. אבל אף אחד לא בא להוציא אותי מהבגאז'. אני קצת כועס על ג'וי. אבל העתיד לא נותן לי מנוח ושולח לי תמונה שלישית:
אני רואה את שייע שמחזיק בידו כוס של סודה. הוא מביט על האור שניתז בזווית רומנטית מדי על הרצפת פרקט של הלובי של המוטל. קורות העץ המאובקות התקועות בתקרה מזכירות לשייע חלת דבש קפואה. אני מביט בתמונות הרבות שעל גב הקיר שמאחורי שייע, דמויות תנכיות גדולות מהרגיל מוצגות חסרות הדר, והצלם העניק להן את האופי הנון־קונפורמיסטי, והקומפוזיציה כולה שידרה בדידות, ניכור, שוליות וקריעה מתוך החברה אליה הן השתייכו. שייע נכנס לתוך הבר הכי גדול ויפה שהוא ראה אי־פעם. הבר חשוך כמו הצבע הכתום של הוויסקי, ושלל המראות לא מאפשרות לקלוט ברגע הראשון את קווי הגבול שלו. שייע מתיישב על הכיסא בצד הימני של הבר. מול מאפרה. מדליק סיגריה, שמונחת בערֵמה על הבר לצד מצית כתום. הוא שר לעצמו, "כמה פעמים הפסקת לעשן ושום דבר לא קרה." והנה, מופיע ברמן ישיש עם אינסוף קעקועים של מספרים על ידו ועל פניו. ברגע הראשון שייע קולט שיש לו את כל הספרות מקועקעות על גופו, אך אין את הספרה אפס. ברגע השני שייע מנסה שלא להביט בו יותר, כי הוא מוצא את עצמו נגעל. המחשבה שהאיש הולך עם כל הבלגן הזה לכל מקום ולא יכול להסתיר את קעקועיו. המילים עוזבות אותו מעצמן, כשהוא שואל את הברמן המקועקע אם הוא חושב שאפשר לעבור מכתיבת שירה לז'אנרים אחרים כמו פרוזה. והברמן עונה, שמשוררים יכולים להצליח במעבר אמנותי שכזה, אם הם ישתו מדי פעם ויירגעו וידאגו להשתיק את הנשים שלהם, במידה שהן רואות בהם אפס אחד גדול. שייע חש חופשי לפרוט על קוביות הקרח שרקדו לצליל שרק שתיינים כמוהו יודעים לזהות. ובבר היתה מוזיקה קלאסית שהוא לא הכיר, כינורות מייבבים וצ'לואים שמושכים את הצלילים וחלילים שמקשטים את חודי המלודיות המלנכוליות. שייע מתרכז במוזיקה של ריקוד קוביות הקרח, הוא מוצא את עצמו מתגעגע להופעה שלהן. הוא זוכר כיצד הקור של הקרח, ביחד עם הריקוד הרפוי של הוויסקי, יודעים לווסת את זרימת הדם באיבריו המקולקלים לאחר הנסיעה מחיפה לגבול עם מצרים. לימורוס לא מבינה כלום על כתיבה, חושבת שהיא מצליחה, אבל התעשייה תשתמש בה, כמו שהיא השתמשה בי, הוא חושב לעצמו. אני חייב לעצור אותה מלכתוב כמו גרפומנית. היא חייבת קודם לבחור הוצאה טובה, עם עורך מתאים, היא לא מבינה שהיא תהיה כל כך שולית בהוצאה גדולה. זאת הסיבה שהוא ישכנע אותה לעבור מהחוזה שלה להוצאה קטנה יותר שתתאים למידותיה, ותעשה לה יח"צ מתאים. ואם היא לא תרצה להקשיב לחוכמת הוויסקי ולתבונת הקרח בכוס הזהובה של הבר האצילי, עם קורט של עשן סיגריות יוקרתיות והברמן הישיש שהוא מחליט לכנותו "פיתגורס" על שם אותו פילוסוף שהיה מומחה למספרים וראה בהם דרך להגיע לאלוהות — ובכן, אם היא לא תרצה להקשיב, המפתחות של הרכב אצלי. הוא נותן בהם רשרוש וצוחק, ומזמין מפיתגורס כוס שנייה לריקוד סלואו צמוד. פיתגורס, שעד עכשיו לא חייך, ושריר בפניו לא זז, לפתע גילה, מולו, חיוך קטן של מונה ליזה.

מתוך הסיפור "מדבר ללא מוצא" בספר מקלחת של חושך וסיפורים נוספים​ בהוצאת כנרת זמורה דביר​

אודות Mati Shemoelof

משורר, עורך וסופר. A Writer
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s