למה אני עדיין חי [סיפור]

image

לגור אצל אבא שלך אחרי גיל ארבעים זה מוות רוחני. ואולי גם בגלל זה מַתִּי בגיל ארבעים ואחת. אומרים שלחתולים יש תשע נשמות, אז הכתיבה והקריאה האריכו לי את החיים במקצת. בהתחלה עוד האמנתי שאוכל למצוא מישהי, אבל מהר מאוד הבנתי שאף בחורה לא באמת תיקח אותי לחיקה, ברגע שתבין שאני לא מצליח לעבוד ושאני על כדורים, ושאני דוחה ניתוח שאין לי כוח לספר לכם עליו. אלו שכן רצו אותי היו הברָרָה, הכונפות, שנשארו בחוץ, כמוני. הכי מוזרות, אבודות, סוטות, לא מתפקדות, שוליות, חולות, לוזריות, אאוטסיידריות, והעדפתי לאונן מול המסך ולא לראות כיצד הן רואות אותי, אפס בעיני אפסיות בעיני חברה אפסית. אני צריך לציין שרוב חברי התרחקו ממני?! הכי גרוע בחרא הזה, שנגעלתי מעצמי. רגע, אבל שלא תחשבו שלא נתתי פייט, הלכתי לפסיכיאטרית וקיבלתי כדורים שגרמו לי להשמין, לשיער שלי ליפול במקלחת, הזין שלי כמעט לא עמד, והזעתי בידיים שמנמנות שהחלו לרעוד, ולא הצלחתי לכתוב, שלא לדבר על ההירדמויות במהלך היום שבגללן לא יכולתי אפילו לרכוב על הקורקינט שלי. עוד ניסיתי מכות חשמל, וכדורים קשים יותר, וכולם ריחמו עלי, והילדים ברחוב צחקו עלי וזרקו עלי אבנים וחיקו אותי, והלעג שלהם צרם לי, כי ידעתי שאני ראוי להכול, כי ילדים לא משקרים. ורק אחרי שהתאשפזתי בפעם המי יודע כמה ב"בארבי", החלטתי לשבת ולכתוב איך לא רציתי לאבד את האדם היחיד שהאמין בי בכל חיי הספרותיים, רק שהחיים המזדיינים האלו קודם דאגו שהוא יפוטר מההוצאה. ואחר כך שהוא ימות. וכשהעורך שלך מת, אף אחד לא רוצה לקחת אותך לחיקו, אתה שחקן כדורגל ללא קבוצה, שמתאמן עם הנוער רק בכדי לשמור על הכושר (אגב, גם את זה לא נתנו לי).
הוא מסמן לי להתחיל להקריא. אני מושך על הרצפה המלוכלכת את תיק הגב המרופט, שהתעקשתי להחליף לו את הרוכסן ביותר ממאה שקל ורק לא לקנות חדש. מוציא מתוכו ערֵמת דפים ממוחזרים כקונדומים משומשים ומקומטים. קול בס עמוק שבוקע מגרוני מזכיר לי את כל אחת מהסיגריות שעישנתי בלילה לפני. והסיפור נשמע כאילו זר מקריא אותו:
"בִּי, לא יכולתי לגדל אותךָ. אתה לא רוצה לדעת למה, אתה פשוט כועס, ושונא אותי בצדק. אני יודע. גם אני כועס. כלומר לא עליךָ, אבל על החיים האלו. מה אני מנסה בכלל לעשות כאן? זה לא יעזור להסביר. אני יודע שאני אוהב לדבר, ונדמה לי שאתה קיבלת מאמא'שךָ את היכולת להקשיב. אבל זה לא קשור, בי. תקשיב. זה בסדר שאני קורא לךָ בי? (דממה) אם אתה לא עונה, אני ממשיך לקרוא לך בי. אז ככה, באותו לילה ששמעתי בפעם הראשונה עליךָ, הייתי מאוד מתוסכל, כי לא זכיתי בפרס ספיר לספרות, אתה יודע מה זה? טוב, מה אני שואל, אתה בטוח שמעת על זה. עוד פרס עסקנים של מפעל הפיס. אבל בכל זאת כסף שיכול לתת לךָ קצת שקט.
"טוב, אני מזמין לנו עוד משקאות ואני מקריא לךָ סיפור קצר שיחשוף בפניךָ איך גיליתי שאמא'שךָ בהיריון, ואיך אומרים, 'נשאה אותךָ בכרסה'. אבל איפה המשקאות שלנו לעזאזל? אני מבקש דבר אחד: אל תבכה, כי אסור לי להתרגש יותר מדי, יש לי לב חלש. ואין לי כוח לקחת את הכדורים האלו שמתערבבים עם הבלאדי־מרי ושולחים אותי להקיא ולשלשל. ראבק, אתה לא יודע מה אתה מפסיד עם כל הבירות שאתה שופך לריק לקיבה הריקה שלךָ. תדע לך שמיץ עגבניות הרבה יותר בריא מכל השעורה הזאתי."
העורך עוצר ולא מאמין למילה. הוא מבקש ממני לנקות את הטקסט, להוסיף מקום ספציפי ותהליך שיעבור גם הבן האבוד של הסופר, כי המונולוג של אביו די סוגר את האפשרויות לתהליך הדדי. אני כותב את ההערות בשתיקה ובו בזמן חושב, האם הבן האבוד עובר תהליך. חוסר הביטחון משתלט ומקנן בתוכי, ההזעה מכפילה את עצמה, ואני ממש לא זוכר את הסיפור שאני־עצמי־כתבתי. בוא'נה, הכדורים האלו מוחקים לי את המוח מצד אחד למשנהו. אין לי את האומץ לספר לו עליהם, שלא יפחד ממני. העורך משתעל, ולהפתעתי על אף הערותיו הוא מבקש שאמשיך. אני מתבייש, כמעט בוכה. אבל הוא עושה את המבט הזה שמצפה ממני לעוד. ואני חוזר לקרוא

מתוך הסיפור "למה אני עדיין חי" בספר מקלחת של חושך וסיפורים נוספים  בהוצאת כנרת זמורה דביר

אודות Mati Shemoelof

משורר, עורך וסופר. A Writer
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s