איך תענו לאלו שטוענים שהנרטיב של היהודים-הערבים / המזרחים, הוא סוג של נכבה מזרחית [מאמר]

בית הכנסת באוראן, אלג'יריה. לפי ויקיפדיה, בית הכנסת, הופקע ב-1975 והפך למסגד.

נקודות על עניין פליטים יהודים ממדינות ערב:

ההגדרה של פליטים יהודים ממדינות ערב מבקשת ליצור בדעת הקהל אנלוגיה בין הפליטים הפלסטינים, לבין המזרחים, שהגיעו לישראל בשנות החמישים והששים, ולהציג את שתי האוכלוסיות כקורבנות של מלחמת 1948. בשנת 2010 הכנסת חוקקה חוק המחייב כל ממשלה ישראלית אשר נושאת ונותנת עם נציגים ערבים (הכוונה לפלסטינים), להתייחס ליהודים המזרחים כאל פליטים. הרעיון הוא שבאמצעות המזרחים תיחסם זכות השיבה של הפלסטינים, וגם בדרך זה יקוזזו הפיצויים, שישראל עשוייה לשלם על הרכוש הפלסטיני שהופקע על ידי האפוטרופוס לנכסי "נפקדים". הרעיון הזה שגוי היסטורית, אינו חכם מדינית, ובלתי צודק מוסרית.

  • הרעיון שעומד מאחורי זה:
    • היהודים-הערבים הם פליטים
    • היהודים-הערבים גורשו ממדינות ערב
    • כשהגיעו לארץ הם חיו במעברות, שהם מעין מחנות פליטים

הבעייתיות ברעיון הזה:

1. מה יעשו היהודים שראו את עצמם כציונים? – הרבה מהיהודים-הערבים ראו בבואם לישראל כעולים, ציונים, בדיוק כמו אחיהם ואחיותיהם האשכנזים, ולא ראו בבואם סוג של פליטות.

2. רוב רובם של היהודים-הערבים לא ראו את עצמם כציונים – "רוב רובם של היהודים ילידי המזרח התיכון הערבי חיו מחוץ לפלסטין/ישראל עד לשנות החמישים של המאה העשרים והיו אדישים לציונות: הם לא היו פרו–ציוניים אקטיביים ולא אנטי–ציוניים אקטיביים; הם פשוט היו לא–ציוניים. זו גם הייתה אחת הסיבות שבגללה יהודי ערב לא חשבו להגר לפלסטין/ישראל השכנה ולא התאמצו להגיע אליה עד לאחר סיומה של מלחמת 1948, תבוסתם של צבאות ערב והיווצרותה של הטרגדיה הפלסטינית — תקופה שבה מצבם ומעמדם הסוציו–פוליטי במדינות ערב הידרדר בהתמדה והפך מורכב מאוד כתוצאה ישירה (גם אם לא יחידה) של הסכסוך החריף בפלסטין בין המהגרים הציונים–האשכנזים והערבים–הילידים" מתוך: שיקו בהר, "פרשנות להיסטוריה הסוציו-פוליטית ה'קדם-ישראלית' וה'פנים-ישראלית' של יהודי ערב," פוליטיקה: כתב עת ישראלי למדע המדינה וליחסים בינלאומיים (קיץ 2005), ע"מ 109-129.

3. הסיכסוך בין הפלסטינים לבין הציונים השפיע על המזרחים – "לעימות בין הציונים האירופיים לערביי פלסטין, שהלך והחריף משנות העשרים ועד סוף שנות הארבעים של המאה העשרים, הייתה השפעה שלילית על מעמדן החברתי–פוליטי של הקהילות היהודיות במדינות ערב. מצבן הפך למורכב יותר מזה של קהילות מיעוט ילידיות אחרות משום שהעימות בפלסטין היה בין יהודים (אירופיים) וערבים. מנקודת המבט של פוליטיקה השוואתית אפשר לומר שאם לדוגמה, הייתה מתבססת בפלסטין — ובחסות בריטית–קולוניאלית — ציונות קופטית או ציונות נסטוריאנית, סביר להניח שהיו לכך השלכות דומות על הקופטים במצרים או על הנסטוריאנים בעיראק. במהלך השנים הללו התערערה הבחנת היסוד העקרונית והחשובה בין "יהודים" ל"ציונים" ברחבי המזרח התיכון. תהליך אטי וחמקמק זה פעל לטובתם הבלעדית של הציונים האירופיים שבשנים אלו היה להם אינטרס ברור להפוך את המונחים "יהודי" ו"ציוני" לנרדפים. סיבה אחת לכך הייתה המטרה ליצור את הרושם שההשקפה הציונית הייתה נחלת הרוב בקרב יהודי העולם (זאת בשעה שהציונים היו בעצם מיעוט משמעותי בין היהודים באפריקה, באסיה, באירופה או בארצות הברית). הסיבה השנייה נבעה מהצורך לשכנע את המעצמות שזו "חובתן" להכיר במענה הציוני כמענה הבלעדי, הראוי והיחיד לפתרון "שאלת היהודים" (האירופיים), מענה שביטא, לכאורה, את רצון הרוב בקרב יהודי העולם. משום שעניין זה — ערעור ההבחנה בין "יהודים" ל"ציונים" — חשוב כל כך, אבסס אותו להלן בעזרת כמה ציטוטים מאותה תקופה." מתוך: שיקו בהר, "פרשנות להיסטוריה הסוציו-פוליטית ה'קדם-ישראלית' וה'פנים-ישראלית' של יהודי ערב," פוליטיקה: כתב עת ישראלי למדע המדינה וליחסים בינלאומיים (קיץ 2005), ע"מ 109-129.

4. הטענה שרק הפוליטיקה המוסלמית אחראית ליהודים-ערבים שוכחת מעוד כמה נקודות –

  • השאיפה הציונית הבסיסית, כמו גם הקריאה והפעולות החוזרות והנשנות, בכל הנוגע לתזות-הבסיס של "שלילת הגלות" ו"חיסול הגלות" שנתפסות באידיאולוגיה ובעשייה הציוניים כתנאי מקדים והכרחי לעצם האפשרות להגשמת הציונות;
  • הקריאות והפעולות הציוניות החוזרות ונשנות ל"קיבוץ גלויות";
  • מחויבות הבלתי-מתפשרת של הציונות להפרדה סוציו-פוליטית חדה וממוסדת בין יהודים, מצד אחד, לבין מוסלמים ו/או נוצרים, מן הצד האחר;
  • הצורך הדמוגרפי, החקלאי והתעשייתי של מדינת ישראל הצעירה והזעירה בעתודות כוח אדם, פועלים וידיים חקלאיות חומות בתקופה שלאחר השמדתם הרצחנית של מיליוני יהודי אירופה שעד אז היוו את העתודה הכמעט יחידה של התנועה הציונית.

5. מהי האחריות של מדינת ישראל בנושא – החוק "לציון יום הפליטות היהודית מארצות ערב", מבקש לשמר את זיכרון "הפליטים היהודים אשר נעקרו, גורשו או ברחו מארצות ערב", בכל המוסדות הרשמיים של מדינת ישראל אך לא מזכיר את האחריות של ישראל, שהפכה את הקטגוריות של יהדות וערביות למנוגדות.

6. ספרי הלימוד – המדינה לא מניחה לנרטיב הביקורתי להכנס לספרי הלימוד שלה.

7. שתי לאומיות שבגדו – בסופו של דבר יהודי העולם הערבי נבגדו במאה ה-20 הן על ידי התנועה הלאומית היהודית, הציונות-האשכנזית, והן על ידי התנועה הלאומית הערבית.

8. אנלוגיה מופרכת – כל אדם ישר, ציוני או לא ציוני, צריך להודות שהאנלוגיה בין הפלסטינים ובין היהודים המזרחים מופרכת. הפליטים הפלסטינים לא ביקשו לעזוב את פלסטין. בשנת 1948 הוחרבו יישובים פלסטינים רבים, וכ-750,000 פלסטינים גורשו או נסו מתחומי פלסטין ההיסטורית. אלה שברחו, לא עזבו את בתיהם מתוך רצון חופשי.

9. יחד עם זאת השאלה מורכבת, לגבי היהודים-הערבים – מעיראק ותימן היתה דחיקה אקטיבית מאוד של הקהילות היהודיות (שזוהו עם ישראל והציונות לאחר 48') בין 48' ל-51', בכמה ארצות הדחיקה/גירוש היו בעקבות המלחמות הבאות, ב-56' ו-67' (סוריה, לבנון, מצרים, לוב, תוניסיה), במרוקו לא היה גירוש ויש עדיין קהילה (וכן באיראן, שצורפה בחוק לארצות ערב)

10. צריך להיזהר מסיפור פוסט קולוניאלי – שבו יהדות אירופה מספרת לנו כי היא זאת שהצילה את יהודי עיראק, מבלי לקחת אחריות על המצב הבלתי אפשרי שנוצר. יחד עם זאת, צריך להזכיר כי האחריות נמצאת קודם כל, אצל אירופה, שלא ביקשה לפתור את בעית יהודית אירופה, בתוך אירופה , אלא שלחה אותם לפיתרון קולוניאלי, ואף מחמשת אותם בנשק גרעיני, ויוצרת מירוץ חימוש באיזור.

11. הופכת את החיים היהודים-ערבים למקבילים לשואה האירופית – בתוך כך, מובנה סיפור ההגירה המזרחי גם כסיפור המהדהד את סיפורם של הפליטים היהודים מאירופה: הבהילות וההפתעה בהן נדרשים היהודים לעזוב תוך שהם מותירים את כל רכושם מאחור, המודגשים בסרטונים, מזכירים את תיאורי האקציות שעברו היהודים באירופה (באחד מהקטעים אף מוזכרים הגרמנים באופן מפורש). הדרישה לפיצוי על הרכוש שהוחרם מזכירה את הדרישה להשבת הרכוש היהודי שהוחרם על ידי הנאצים, וההצעה לציין באמצעות יום זיכרון את הטראומה מזכירה כמובן את יום הזיכרון לשואה ולגבורה. נדמה שבמדינת ישראל לא ניתן לספר סיפור אחר של סבל, הוא תמיד צריך להזכיר ולהתייחס לאסון בהא הידיעה – השואה. זיכרון השואה המהדהד בסיפור המזרחי מעמיד אותו גם כמחיר הולם ב"תחרות" מול הסבל הפלסטיני, גם מאפשר להמשיך ולהשתיק את המורכבות של הקיום היהודי במדינות ערב, וגם משרטט את המסגרת בו מורשה להתקיים סיפורם של יהודי המזרח – יהודים מול גויים, קורבנות מול מדכאים.

12. שוכחת את החיים, ומה שמחבר בין יהודים עיראקיים לבין להחיים שלהם בעיראק – האם הכול הוא סיפור של פליטות, או שיש מקום למולטי קולקטי בחברה הישראלית שהצאצאים שלה צמאים ללמוד על העבר, ולמלא את הבית ספר בשפות המוצא. לא במקרה הסרט מדבר בשפה העיראקית, ואף מכיל שחקנית פלסטינית.

13. מדוע לא הקימו מרכז תרבות לעיראקית כחלק מהשפות היהודיות-ערביות – ב-1996 העבירה הכנסת חוק אשר הקים רשות לאומית לתרבות היידיש ורשות לאומית לתרבות הלאדינו, היא בחרה לזנוח את אחותן הבכורה, הערבית-היהודית, השפה היהודית השלישית ברציפותה ההיסטורית, לאחר העברית והארמית. לכאורה שם היתה אפשרות לחבר את התרבות החיה של יהודי העולם הערבי, הנמצאת בסכנה, הלשון הערבית-היהודית, והתרבות הערבית-היהודית, אל מציאות חיינו כיום, אך במקום זאת אנו מקבלים חוקים למחיקת הערבית, שפת אמהותינו.
14. פעולת אירכוב צינית – פעולת הארכוב הממסדית, כפי שהיא מופיעה באיסוף העדויות של המהגרים מארצות ערב, משמרת אוטומטית עדויות על אובדן ומצבי מצוקה בארצות המוצא של העולים ממדינות ערב, בו בזמן שהיא דוחה על הסף וללא דיון (תוך שימוש במנגנונים של התעלמות, הכחשה, הגחכה, העלמת מידע ועוד) עדויות של אותן קבוצות הנוגעות לעוולות שהופנו כלפיהן על ידי הממסד באותה תקופה ממש.

15. יהודי עיראק היו אזרחים עיראקים כשהתרחשה הנכבה – ולכן זה לא נכון גם היסטורית להניח אותם מול הרכוש הפלסטיני.

16. היא לא מאפשרת תביעות אינדיוידואליות – משרד החוץ רואה ברכוש יהודי עיראק, מצרים ומדינות ערב, אינוונטר בכדי להשיג את הרכוש הפלסטיני. אסור להגיש תביעות אינדיוידואליות בשם הרכוש הזה. מדינת ישראל מחזיקה ברכוש זה, כחלק מתביעות עתידיות שיקוזזו עם הפלסטינים. כשיהודים אשכנזים תובעים את רכושם בדין ובצדק מגרמניה, הם עושים זאת כפרטים, כי זה היה רכוש פרטי. אין לאף גוף או עמותה בכלל זכות לגעת ברכוש של מישהו אחר ולעשות לו הלאמה.

17. סיכסוך בין המזרחים לבין הפלסטינים – החוק הזה מסכסך את המזרחים עם הפלסטינים, למרות שגם היסטורית הם לא היו בנכבה.

18 הפליטים הם מי שאין מי שדואג להם – באמנת הפליטים המקורית, זו מ 1951, פליט מוגדר בערך כמו אצל חנה ארנדט (שכתבה גרסה פופלרית לאותו קו מחשבה). מדובר באדם שאין לו מדינה שדואגת לו, או ארגון בעל עוצמה השקולה לזו של מדינה, כלומר ארגון של האו"ם. מהסיבה הזו הפלסטינים לא נחשבו לפליטים – היה להם את אונר"א. ומהסיבה הזו היהודים מארצות ערב לא נחשבו לפליטים.

19. ישראל מדכאת את המזרחים בישראל – בישראל אנו חיים מגלות לגלות, דור אחר דור, שכן, המדינה עדיין מסרבת להכיר באחריותה לפרשות שונות הנוגעות לקליטת העולים מהמזרח [חטיפת ילדי תימן, הגזזת, חלוקת הקרקעות ועוד] מסרבת להכיר בחלקה בעוני שנכפה עליהם, מסרבת לממש חלוקה צודקת של קרקעות ומשאבים, ממשיכה לנהל תקצוב בלתי שיוויוני, וממשיכה להזניח את הפריפריה (אליה נשלחו בעיקר עולים ממדינות ערב ואיראן, כחלק ממדיניות מכוונת) בכל היבט אפשרי.

20. היוזמה האידאולוגית להגירה של היהודים-הערבים הייתה של מוסדות התנועה הציונית ומדינת ישראל ולא של הקהילות היהודיות המהגרות.

21. הדת שחיברה הופכת למרכיב נפרד – מרגע תחילת מלחמת 1948 זוהו יהודי ארצות ערב עם הציונים האירופים המצויים במלחמה מול הערבים על אדמת המריבה שבחלקה הגדול הייתה ערבית. יתר מכך תוצאותיה של המלחמה היו הרות אסון לפלסטינים – הנכבה, שבה גורשו, הוברחו ואיבדו את אדמותיהם, בתיהם ורכושם למעלה ממיליון פלסטינים ורובם הפכו לפליטים; השלכותיהן על היחסים בין היהודים למוסלמים בארצות ערב והאסלאם היו חמורות ובעיקר ממדינות העימות המידיות – עיראק, סוריה, מצרים ולבנון. מעתה היהודים זוהו כציונים על יסוד דתם בלבד, גם לא שמעו קודם את המילה ציונות. זאת משום שהלאומיות היהודית והלאומיות הערבית הגדירו את עצמם על בסיס של דת, וכך חיסלה הלאומיות את היסוד התרבותי ערבי המשותף ליהודים ולמוסלמים. ליצירת הזהות הזו בין הציונות ליהדותם של יהודי האסלאם אחראים גם הסוכנים הציונים האירופים והמגויסים המקומיים. מטרתם הייתה לערער את יחסי האמון בין היהודים למוסלמים כדי לדרבן את היהודים לצאת. על רקע זה קשה להבין מדוע יהודי עיראק, למשל, לא גילו סימני הזדהות או התלהבות מהרעיון הציוני המדיני ואפילו מהקמת מדינת ישראל.

22. איבוד המאפיין הקהילתי של הקהילות שלהם – מרגע צירופם של יהודי ארצות ערב והאסלאם למסגרת המדינית הציונית, הם איבדו את כל המבנים הקהילתיים של קהילותיהם, כמו מערכות החינוך בעיראק ובצפון אפריקה ומסגרות הסיוע העצמיות בקהילות אלה [קיראו יותר בספרו של סמי שלום שיטרית, הנרטיב המזרחי בישראל, בהוצאת עם עובד].

 

פתרון יפה של אלמוג בהר לנושא:

אנחנו תובעים לשנות את מדינת ישראל, את תפיסת ההיסטוריה שלה, את התרבות שלה, את חלוקת המשאבים והגבולות, ולא מוכנים להתאמות קלות של הנרטיב כדי להכיל אותנו ללא המטענים ה"עודפים" הערביים מדי. מדינת ישראל צריכה לפצות על העוולות שלה כלפי יהודי העולם הערבי, והמזרחים בכלל, בין השאר על-ידי חלוקה מחדש של משאבים בהווה (בחינוך, בשטחי רשויות עיירות הפיתוח, בהפסקת הפינויים של כפר שלם / גבעת עמל, הרחבת הדיור הציבורי ועוד).

לצד אלו צריכות לעמוד התביעות שלנו כלפי המדינות הערביות שאותן עזבנו, לגבי חלקנו בהיסטוריה שלהן, בתרבות שלהן, בזיכרון שלהן – שיש בו חלק יהודי שזכאי להכרה. התביעות שלנו לגבי הרכוש שעזבנו צריכות להיות אישיות או קהילתיות, אך לא לעבור דרך מדינת ישראל או דרך מנגנון קיזוז מול הפלסטינים. העוול שנעשה לנו אינו מצדיק את העוול שנעשה לפלסטינים, והגזל מאיתנו אינו מצדיק את הגזל מן הפלסטינים.

קיראו עוד: להסתכל בעיניים: הדיאלוג בין הפלסטינים והיהודים המזרחים, נאא'ל אל טוקחי

בבליוגרפיה

Wow, thanks Nael Eltoukhy for this important translation!!!

 

Looking someone in the eye, unlike focusing with them, requires a certain strength; a look in the eye is often followed by a look at the self. Coinciding with the publication of the Eastern Commonness initiative, Mati Shemoelof, a poet of Iraqi origin and one of the signatories of the appeal, wrote a blog post responding to the Zionist claim that the Palestinian refugees are the equivalent of the Arab Jews kicked out of Arab lands and that the properties they left behind in Egypt, Iraq and Yemen are of equal value to the properties Palestinians left behind them — so even-steven, according to this Zionist logic. Shemoelof responds forcefully to this argument with 22 points, including:

Many Arab Jews see themselves as having come to Israel as Zionist immigrants, just like their Ashkenazi brothers and sisters. They don’t see themselves as refugees.

Any honest person, Zionist or non-Zionist, must admit that the comparison between Palestinians and Mizrahi Jews is tenuous.

Palestinian refugees did not ask to leave Palestine. In 1948, numerous Palestinian communities were destroyed and some 750,000 Palestinians were expelled or fled from historic Palestine. Those who fled did not leave their homes of their own free will.

The Jews of Iraq were Iraqi citizens when the nakba [Arab defeat in the 1948 war with Israel] happened, so it’s also not correct to pit them against Palestinians and their property.

The ideological impetus for the displacement of Arab Jews was part of the Zionist movement and the state of Israel, not of immigrant Jewish communities themselves.

In Israel, we [Mizrahi Jews] live between one exile and another, generation after generation. The state still refuses to recognize its responsibility for various issues related to the integration of immigrants from the East … It refuses to recognize its role in the poverty thrust on them, it refuses to ensure a fair division of land and resources, it continues to administer an unfair budget and neglect the suburbs (those to which primarily immigrants from Arab countries and Iran were sent, as part of a specific policy) in all possible dimensions.

אודות Mati Shemoelof

משורר, עורך וסופר. A Writer
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

8 תגובות על איך תענו לאלו שטוענים שהנרטיב של היהודים-הערבים / המזרחים, הוא סוג של נכבה מזרחית [מאמר]

  1. נתן הגיב:

    ולסיכום –
    יהודי ערב לא עשו דבר וחצי דבר שהצדיק את ההתנכלות להם במדינות ערב בעקבות הקמתה של מדינת ישראל, ועל כן מעשה להם עוול , לפיכך מדינות ערב צריכות לשלם עבור העוול הזה בדיוק כמו שמדינת ישראל נדרשת לשלם על העוול שנעשה לערביי ארץ ישראל ( למרות שבמקרה האחרון מדובר באוכלוסיה שנלחמה בפועל ואף קראה למדינות ערב להתערב לטובתה.)

    ולכן אם אמנם נעשה עוול לערביי ארץ ישראל אזי קל וחומר שנעשה עוול ליהודי מדינות ערב, ואם יש לפצות במקרה הראשון יש לפצות גם במקרה השני וכל התאוריה של שמואלוף מתרסקת כמגדל קלפים.

    אהבתי

    • shaultweig הגיב:

      מדינת ישראל הלאימה את רכושם של יהודי עיראק הלאמה סימבולית. מדינת ישראל משתמשת בתרוץ של החרמת רכושם של יהודי עיראק כדי להצדיק את החרמת רכושם של הפלסטיני עאלק סכום אפס. אלא שכאן מהדהד הפשע של מתן רכושם של הפלסטינים לאשכנזים בתרוץ של החרמת רכושם של יהודי עיראק ע"י הממשלה העיראקי.

      אהבתי

  2. Mosheshy הגיב:

    תומך במה ששמואלוף כתב.אשתמש במה שכתב.

    אהבתי

  3. אין בכלל על מה לענות. טרנספר של אזרחים היה פתרון מאד מקובל לסכסוכים לאומיים ובעיות לאומיות בשנות הארבעים של המאה העשרים. 13 מיליוני גרמנים נעקרו -שלושה מליון מחבל הסודטים בהחלטה שרירותית,מיליוני פולנים נעו מזרחה והתיישבו באדמות גרמניות כמו גם בבתי היהודים שנרצחו. מליוני הודים ופקיסטנים גלו עקב עצמאות הודו-פקיסטן ב1947 . מאות אלפים עקרו מבתיהם לתמיד במלחמות הבלקן ויש דוגמאות נוספות למכביר.

    התשובה טענות הנכבה והפליטות היא זו-אם יתעקשו הפלסטינים על זכות השיבה והמשך הסכסוך יהיה מן הסתם לפחות עימות אלים קשה אחד ובסופו -ראה סוריה-יכולה להיווצר בעיית פליטים פלסטינים חדשה או שהפלסטינים ינצחו ואז…. יש לא מעטים בישראל שמייחלים לעימות כזה-אני לא

    אהבתי

  4. אורי ביתן הגיב:

    קוראים לזה: צביעות.
    מה לעשות שמדינות ערב ביצעו טיהור אתני. שכלל את היהודים, שהם עודדו את יציאתם, אבל לא רק את היהודים. במצרים למשל הטיהור של נאסר כלל אירופאים, יוונים ואפילו ערבים נוצרים שלא היו קופטים (והיו חלק חשוב מהתחיה התרבותית המצרית). בעראק הטיהור כלל את הנוצרים האשורים. באלג'יריה – את כל אזרחי צרפת, היהודים והאירופים. משום מה רובם או כולם עזבו.
    אחד הפיתויים היה כמובן לשים את היד על הרכוש היהודי (היה כזה לא מעט).
    ישראל, כמובן, שיתפה פעולה ועודדה. לכאורה נאצר ובן גוריון היו אויבים בנפש, למעשה הם סייעו זה לזה. עשר שנים אחר כך, בעקבות ההסלמה בגבול עם ישראל, שנוצרה במידה רבה על רקע התחרות של נאצר עם המשטר בסוריה, הוא אפשר לישראל לפתוח במלחמת ששת הימים.
    אפולוגטיקה זה דבר מעניין, אבל בגדול אין שום הבדל בין הצביעות שלך לצביעות של תועמלנים ציונים. ההבדל הוא רק בכיוון.

    אהבתי

  5. פינגבאק: Eye to eye: Palestinian-Mizrahi dialogue – Mati Shemoelof

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s