הפרעת אכילה שהכרתי פעם [סיפור]

הפרעת אכילה שהכרתי פעם [סיפור]

הפעם הראשונה שגיליתי שלשונרא יש הפרעת אכילה היתה כשהיא לא הפסיקה לבכות, בחודש אוגוסט, כשהיא עברה לגור איתי ולא רצתה לומר לי, כבכל יום, איך היה בעבודה. היא לא נתנה לי לגעת בה. ורק אחרי נדנודים רבים הצלחתי להוציא ממנה את האמת: היא לא אכלה היום אפילו דבר קטן. מיד יצאנו ברגל לכיוון המסעדה האשכנזית הזאת שהיא אהבה. ואיך שאנחנו הולכים וחוצים את המדרכות האפלות של דיזנגוף, שאור שמש לא פוגע בהן, סיפרתי לה איך רֵעִי ואני היינו מתודלקים. ואיך עברנו את גבולות המציאות. אך לא חצינו רק גבול אחד או שניים. מצאנו את עצמנו עוברים על האטלס כולו, במהירות האל־אס־די.

"'רעי עיוני, יאללה, בוא נחתוך הביתה,' אני מציע ומחבק אותו מתוך מסיבת טראנס בחוף הבונים, דרומה מחיפה, כדי שנמצא את האוטו שלנו. זאת שעת זריחה שכבר העלתה שמש במרכבה של הרמס. אנו מבוססים בתוך הבוץ של בריכת דגים, אליה נופלים רבים מהרוקדים, שגם מתמלאים בבוץ, אבל לאף אחד לא אכפת.
"'אני… בסדר… באמת.' רעי עונה, ואני נשבע שאישוניו מתגלגלים.
"'אתה חייב לחזור איתי חזרה לחיפה,' אני קובע.
"'אני נשאר פה.'
"'אני לא משאיר אותך.'
"'אתה לא ההורים שלי.'
"'אתה מסטול אש, אהה.'
"'עזוב'תי באימשךָ.'
"'חאלס, בוא נלך לעשן.'
"'יש לך פה משהו?'
"'בבית, ג'ארס מָלָאנָה אורגינל.' רואה איך מבטו משתנה. הוא כמוני, אהב לעשן ג'ארס. ולא כל יום מקבלים את הסם המשובח הזה, שמגיע הרבה פעמים מוחבא בתוך איברי המין של אלו החוזרים מהודו. טולה של ג'ארס היא מוצר יקר ונדיר. ההַיי מאוד נקי ומרוכז ומטיס אותך לניצוצות של זוהר."
שונרא היתה עצבנית קצת, ולא הסכימה שנעצור אפילו לקנות בוטנים בפיצוצייה בדיזנגוף 200. היא הביטה בי, ולפתע צחקה. שאלתי אותה למה היא צוחקת. אבל היא התעלמה והמשיכה לצחוק. נשבע שלא הבנתי אותה. איכשהו תמיד צחקה במקומות הלא נכונים, וזה מה זה עיצבן אותי. אבל היינו חייבים להגיע למסעדה.
"דווקא נראה שנהניתם." שונרא לקחה את ידי מלאת חתכי־החתולים בידה הקשוחה (עבדה כאינסטלטורית מקצועית).
"הוא עשה לי את המוות, חשבתי שהוא עוד רגע יידלק ויהפוך לאבק."
"אני לא מבינה."
"אז תקשיבי עד הסוף."
"טוב, מה אתה כועס?"
"אני כועס?"
"כן."
"אני לא מאמין," עשיתי לה כדי להפיג לעצמי את המתח.
היה זה בדיזנגוף 185 ששונרא עצרה את המסע כדי לגלגל ולהדליק סיגריה על גבי ספסל ציבורי. היא הניחה מתחת לישבנה איזו ממחטה, ברח לה פלוץ ואני מצאתי את עצמי מעוצבן, מסרב לשבת ומנסה למצוא אוויר נקי. לא הבנתי מדוע כשאני רציתי לעצור זה לא היה בסדר. אבל הבלגתי. שמחתי שהסיפור שהמצאתי הביא לה מרגוע.
"את שומעת, שונרא, איך שהתחלנו ללכת ממסיבת האסיד, רעי התחיל לקלל אותי. הוא לא האמין לי שיש לי ג'ארס בבית. אני לא זוכר מה עשיתי לו, אבל הוא הבין שאני מנסה לכבות את הדלֵקה שלו. עשה לי, שאני זה שמחריב לו את המסיבות, ושנמאס לו מהכול, מהחיים, ושלא בא לו לחזור לעבודה (עבדנו ביחד — וככה הכרנו — באיזה מחסן אופיס־דיפו בקריית חיים), ובטח שלא לבית של ההורים שלי בקריית ים ד'. עשיתי לו, שילך לחפש. אבל ידעתי שזה לא אחראי. אל תשאלי אותי איך ידעתי. פשוט הרגשתי שזה לא אחראי. לא רציתי להשאיר אותו עצבני במסיבה. על החומר הזה אסור לכעוס כל כך הרבה, זה יכול להותיר לך צלקת רצינית בנפש. אז הצבעתי על הים החמים והשטוח ולא היה צורך לומר כלום, מבט אחד ורצנו עירומים לים, כמו זוג תינוקות שברחו מהלול חזרה לתוך הרחם. נכנסו ושחינו עמוק לתוך המים. ושמה צעקתי עליו, שהוא דפוק, ושיתחיל להבין שאין דרך חזרה, זה החיים, החרא שלהם, הסירחון, שמגיע עד הצוואר. אין לאן ללכת. היום אני מבין את זה שרק ילדים עשירים כמוהו יכלו להודות לי על השטיפה הזאת. את מבינה, הוא גדל בכלל על ההר בשכונה העשירה של דֶניָה. וכשהוא מרד, אז זה לא המרד שלנו. אצלם ההתנגדות מנוהלת מהקומה העליונה של הווילה, כשלאבא יש כמה אלפים שיכולים לקנות ולהשתיק כל תשוקה חתרנית. הכוח מושל שמה, ולא העובדות המרות של החיים, שמותירות אותי'ותָך בצד האפל."
(אבל למי אני אומר את זה? אני אומר את הדברים לשונרא, שבאה ממעמד בינוני, שמתכחש למעמדו, אבל שיהיה.)
"בכל מקרה, רעי התחיל לצחוק. והשתולל בטרֵפה ולא יכול היה להפסיק, יעני הפך מָטְרוּף לגמרי. נשבע לךְ שלקחתי אותו בידיים מהחול ושמתי אותו ככה באוטו. ובדרך חזרה לבית שלי הוא שינה את פניו ושקע בעצבות גדולה, כאילו כל הדיכאון של העולם ישב לו במוח. אני נשבע לך, לא יכולתי להאמין שאדם יכול לשקוע ככה. המצבי רוח הקפריזיים האלו (אגב, בגלל זה אני הפסקתי עם האקסטה). בכל מקרה, אני עוד הייתי יותר מסטול ממנו, כי נדלקו לי שניים וחצי טריפים ואיזה ספיד שקניתי על הדרך. כשעצרנו בכביש הישן על כפר פראדיס, לאכול משהו, הוא בכה ואני רק גילגלתי עיניים ודחסתי כמה שיותר חומוס או קובות או מקלובה או מג'דרה אל תוככי הקיבה המסכנה שלי, ותאמיני או לא, אבל הוא נהג בדרך לבית שלי, ואני לא מבין בכלל איך הגענו הביתה בשלום."

 

[קטע מסיפור קצר ”הפרעת אכילה שהכרתי פעם“, מופיע בספר מקלחת של חושך וסיפורים נוספים, בהוצאת Kinneret Zmora-Bitan Dvir, 2014]

אודות Mati Shemoelof

משורר, עורך וסופר. A Writer
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s