מקור התמונה: By MarcCooperUK (Flickr: Paris central mosque) [CC BY 2.0 (http://creativecommons.org/licenses/by/2.0)], via Wikimedia Commons

גלים רעים [סיפור]

איזה מין דבר זה להיות אדם ששובר שיאים אנושיים, ובעצם מכריז על רצונו להיטבח. כשהייתי קטנה רציתי להיות כמו אח שלי, שיהיה לי כדורגל כמוהו, אבל הוא לא נתן לי. אז רבתי איתו. וחתכתי לו את האצבע בסכין שגנבתי מהמטבח, ומאז הוא לא התעסק איתי. אמא הענישה אותי. והחביאה את הסכינים בארון של הצלחות. אבל כבר אז כולם ידעו. ובכל זאת מעולם לא חתכתי עוד. רק המילים שלי שחטו. והנה הבן זונה הזה שניסה לחצות את הים, היה פשוט סלפיש פאדֶרפאקֶר. ממש מניאק. מסכנה אשתו. שלא לדבר על הילד שלו. למה הוא השאיר אותם מרחוק. מה היה לו. טיפש כל כך. ילדותי. בסרט ניסו להזהיר אותו. אבל הוא לא רצה לשמוע. בטח היה מתבייש אם היה קורא את הדברים שאני כותבת עליו. אבל שיזדיין. הטיפש הזה. אני שונאת, פשוט שונאת, אנשים שמנסים לשבור שיאים. הגנה עצמית, אני מבינה, אבל לשבור שיאים. מה יש בתוך הדבר הזה. ומדוע הוא מתרחש. אולי זה הטסטוסטרון שלהם, שמנסה להביא אותם לשיאים. למקומות שתמיד יהיו שייכים לזכרים. כי אנחנו לא חזקות כמוהם. אבל תמיד יהיו הנשים שינסו להיות גברים ויגידו שאני לא צודקת. היה נחמד לנסות לזרוק את נהג המונית שסיפר לי על הסרט שראה. נדמה לי שהוא היה פוסט־טראומטי. לא באמת הביט בי. רק סיפר את הסיפור שלו. אבל זה נקלט בי. אני לא יודעת למה. בדרך כלל מאבק של גברים באיתני הטבע לא מעניין אותי. לא רוצה לספר אם אמא שלי רצתה או לא רצתה בי, ובטח לא על הדרך בה אבא שלי הביט בי. אני רוצה להביט בגלים הגדולים האלו ולהביט מה עושה מהם סרט על אדם טיפש כל כך. אולי הילד שלו, שישב על הגלים ולא יראה את אביו חוזר מהם. אולי הציפייה לניצחון. אבל מה יש במילה הזאת ניצח. כאילו מישהו מאיתנו מנצח על איתני הטבע. גאווה. רק גאווה זכרית, כמו אותו רצון מיותר לדחוף את הקיאק הזה אל תוך תוכו של הכאוס ולצאת ממנו אל יבשת מסודרת. ואני לא יודעת למה אני כועסת כל כך. חלמתי שניסיתי להתאבד. ורוחות פראיות לא נתנו לי. גם אני חולמת להרוג את עצמי. למה. מה הורג אותי ביום, ולא יכול לצאת. הבדידות, חוסר היכולת לתקשר עם הזכרים האלו. חוסר היכולת להביא ילד לעולם. ההבדל ביני לבין המילה. ולמה אני כותבת, ומי מקשיב לי כאשר אני כותבת. ומה יותר לחצות נהר פראי מאשר לכתוב בין גלי הענק של החיים היומיומיים ששוטפים והורגים את הימים שלי. אני בת עשרים ושבע ואני כבר רוצה למות, כאילו הייתי גריאטרית. אני כותבת בכדי להרוג בי את האפשרות לחיות, כי מי ירצה בחורה ענייה שחיה רק עם מילים וספרים סביבה. ירצו, אבל רק את הגוף שלי, ואותו לא אתן. ואם אתן, אז לא אהיה מחוברת, כי מעולם לא באמת התאהבתי. ומהי אהבה? אני לא יודעת. אני מבינה דבר אחד, אני לא פחות רחוקה מהחוף מאשר אותו הרפתקן על הקיאק. והדרך חזרה לחוף אבודה לי.

ולפחות אני לא "שופוני יא נאס" צועקת שאני יכולה לחצות את הים הבלתי אפשרי הזה.
מתוך הסיפור "גלים רעים", בספר מקלחת של חושך וסיפורים נוספים, בהוצאת כנרת זמורה דביר.

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s