"מָקֶדָה היא ערפדית שגרה בחיפה" [סיפור]

 

שֶׁתָּבִינוּ. אני מלאכית. מָקֶדָה היא ערפדית שגרה בחיפה. ההבדל בינינו עצום. ובכל זאת, אחרי כל הדברים הקשים שהֵטַחנו אחת בשנייה, מצאתי את עצמי משעשעת אותה כמו נמלת אש שמטפסת על צוואר של מָמוּתה זוהרת שלא נראתה מאז ימי הדינוזאורים. ואף על פי שראיתי אינספור מתות, מתאבדות, אובדניות, מאובדות, ואבודות, מקללות, מקוננות, מתייפחות, בוכות, מעליבות, קשות, קשוחות — היא פתחה לי את הדלת, ומעולם לא ראיתי סרטן כל כך נדיר ואלים, שהתפשט מראשה כלפי מטה והפך את עורה למפוחם. כנפי הערפד שלה היו זרוקות בפינת החדר, וכתמי דם טינפו את הבלטות. היא יכלה לחיות כל עוד אני לידה, אבל בעבודה גילו שהברזתי וקראו לי בחזרה, ונשארתי עם מקדה כמה שיכולתי, עד שהבוסית הגדולה הפעילה את הכישוף שזרק אותי לצינוק בשממת השממות.

שתבינוּ, אני שונאת כל מילה מקורקעת שנכתבת על מלאכיות שכמותי. אבל לשמחתי, זאת לא אני שכותבת את הסיפור הזה. קשה לי להבין מה קורה כאן. המילים עצמן החליטו לכתוב את הדרכים החירשות הללו. אני לא יכולה להבין את הטכנולוגיה בשבעת הרקיעים. שבע הכיתות של מלאכיות־השרת לא יוכלו להסביר את שפת הרשת: שמתחברת ללא חיבור, ששוב מתנתקת ומתחברת, שחורתת אותיות, קובעת שפה ומרקיעה תרבות. סיפור עולה מהאוב מבלי שנחרות ונקליד אפילו אות אחת על פפירוסים, מכונות כתיבה, מחשבים, אנדרואידים, טאבלטים וכל מיני וסוגי סמרטפונים.

כל המילים הללו לא יסבירו מדוע יצאתי לחיפוש אחר הקריאה של מקדה אל מותה, ומדוע גנבתי את המקום של מלאכית אחרת, שבטח הריחה את הריח שלי בחדר המדרגות וברחה להלשין ולבכות אצל הבוסית הגדולה.

זה היה חודש אדר, ופורים היה בשבילי רגע של עדנה וחסד. תנסו לחשוב כמו מלאכית. אין יום אחד שאני יכולה ללכת מבלי שינסו לגעת לי בכנפיים. תקראו לזה סקרנות, אקרא לכך הטרדה. רחובות מרכז הכרמל בחיפה התמלאו בחוגגים שהרעישו וגיחכו, והם היו חסרי משמעות ועלובים ככל שהתאמצו לשמוח באלימות. ודווקא ביום הזה, שיכולנו להסתובב חופשיוֹת בכל מסיבה ולרקוד בכל חגיגה, מצאתי את עצמי מגיעה בלי מסֵכות לפגישה האחרונה עם מקדה, לפני שיזרקו אותי לעונש בבידוד ארוך, שאת יומו האחרון אני עדיין לא רואה. היינו זוג בעלות כנף שאסור היה שידעו על קיומנו. חרקנו נשימות רק בתוך מדרשי הספרים, ואם היינו מתהלכות וחושפות את זהותנו, אז ההבדל בין אגדה ומציאות היה מתבטל.

קטע מתוך הסיפור "לדבר מולה בשבעת הרקיעים המתפוררים", מקלחת של חושך וסיפורים נוספים, הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2014.

פורסם על ידי Mati Shemoelof

Mati Shemoelof was born in 1972 in Haifa. He is a poet, editor and writer. He graduated with honors from the University of Haifa where he studies Film and History. He has published seven poetry books so far. The last of these was published in Germany in 2019 in a bilingual edition "Baghdad | Haifa | Berlin", published by Aphorismha Verlag [Berlin]. His first article book “An eruption from the east: Re visiting the emergence of the Mizrahi artistic explosion and it's imprint on the Israeli cultural narrative 2006-2019“ will be published on “Iton 77” publishers in Israel (2020).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: