אני הולכת ברחוב בתל־אביב, אחרי שחזרתי מחו"ל ואף אחד לא יודע מי אני. אף אחד לא יודע או זוכר את העבר שלי. אני לגמרי רגילה. כמו כולן. הולכת צעד אחר צעד. ובכל זאת אני מה זה פוחדת. מתה מפחד שיֵדעו. שפתאום אני אלך ומישהו יזכור את האף שלי, למרות שעברתי ניתוח. או שמישהו יזכור את הגבות שלי, למרות שאני דואגת למרוט אותן לגמרי אחרת. שמישהו יעבור לידי ויריח את הריח שלי מבעד לכל חומות הבושם. הכול יכול לקרות. אני הולכת ולא מצליחה לעצור את הכעס שלי על כל השנים שביזבזתי. אני זאת שהרוויחה את הקופה הגדולה והצליחה לצאת מתוך התעשייה. אבל עדיין כואב לי על הנערה הזאת, שבפעם הראשונה החליטה לתת בכסף את בתוליה לאבא של החברה הכי טובה שלה. הוא לא הציע כסף בהתחלה. אמר שהוא אוהב וכל הבולשיט הזה. אבל כבר אז היא ידעה שהוא משקר עליה. מה גם שלא היתה בדיוק בתולה. אלא רק הביאה סכין גילוח קטנטן בכדי שיהיה דם והוא יסופק וגנחה כמו שגנחה. והוא אכל את כל העסק והשאיר לה מאתיים וחמישים ש"ח. היא מיהרה לחברה הכי טובה שלה. ואני נשארתי עם הזיכרון של הכאב. זה לא כאב לי פיזית. למרות שהיו פעמים שחזרתי צולעת ולא יכולתי לשבת, מסוממת לגמרי, מטושטשת לחלוטין. אבל הצלחתי לצאת. זה מה שחשוב, ואני צריכה לשכוח. אני כבר שוכחת. בעצם כבר מחקתי את כל זה. אני הולכת ברחוב אלנבי בתל־אביב ואף אחד לא מכיר אותי. רק ג'וי, בת אחותי, באה לבקר אותי בסנטר. אנחנו הולכות לפדיקור, מסאז' ומניקור. היא מלווה אותי, ואני מבטיחה לה יום כיף והיא אוהבת את המתנות שלי. במיוחד כי אמא שלה מסכנה כל כך ואין לה כסף לתת לה. אני מסתכלת עליה ורואה אותי. אבל אצלי זה השתלם, ואצל האחרות לא נותר דבר. אני זוכרת כל כך הרבה מוצלחות ממני שגמרו בהתמכרות, שהתאבדו, שהשתגעו, שנרצחו, שנאסרו, שנעלמו, ופתאום בלעה אותן האדמה. ולא ראיתי אותן עד היום. ויש לי חשד סביר להניח שהם קברו אותן. אבל מה אני חופרת לעצמי במוח כשג'וי כזאת חמודה.