סיפור לזכר קורבנות השואה

קטע מסיפור שכתבתי בברלין, ופורסם בספר הסיפורים הראשון שלי מקלחת של חושך וסיפורים נוספים. מוקדש לכל קורבנות השואה, יהודים ולא יהודים. אני מודע לכך ששום אנדרטה, או מילה, יכולה להכיל את עוצמת הכאב הזה, ובכל זאת אנחנו זוכרים, כותבים ומאמינים שאפשר לחיות עם הטראומה הבלתי נתפסת הזאת.
Stamp_of_Israel_-_Heroes_and_Martyrs_0.12IL
 
בכוחותי האחרונים אני מגיע לבר של השטן, אבל הוא סגור, המקום נראה נטוש. אני מנסה להקיף את הבניין ולחפש את הכניסה אליו, אך אין עוד כניסה, ובכניסה הראשית קרשים בוציים מכוסים בשלג. כתוב משהו בשפה זרה, שעדיין לא למדתי. לא היה לי חשק ללכת לבית הספר ולהפוך לתלמיד. לעמוד מול מורה, לשנן מילים חדשות ברמה של ילד קטן בבית ספר. אני בהחלט בחלום. זה לא יכול להיות מציאות. אני מסתכל סביבי. כי אני הולך לאיבוד מהבוקר ועד הערב בעיר החדשה. וזה הרחוב וזה המספר. בהתקף של עצבנות אני מנסה להגיע לחלון ומוצא מקל ומתחיל לגרד את הקליפה מעל החלון של הבר, ואכן אור זורח יוצא מתוך המקום. מישהו עובד עלי. בטח יש איזו מצלמה, ואולי גרוע יותר, מצלמת רשת שעובדת עלי. אבל לך תדע איך נראות המצלמות האלו כשהן כל כך קטנות, ואתה יכול להסתיר אותן בתוך גרגיר אבק. אני מביט לתוך הבר ורואה את עצמי יוצא מהשירותים ומתקשר הביתה לבדוק את ההסקה. אבל באותו זמן אני מביט בבחור שמביט בי, והוא מדבר איתי בטלפון בזמן שהשטן מלגלג, והוא באמת עם ראסטות, והוא זה ממש גרסה מוקדמת שלי, לפני כעשור. הם ישבו ביחד. ואולי בעצם באיזה טריק טכנולוגי השטן סידר שאני אתקשר לטלפון. אוי אלוהים. הוא היה כל הזמן לידי. אבל איך אני יכול לראות אירועים שכבר קרו. איך זה יכול להיות. אני שותה את השוט של האוזו. רגע, אולי הוא שם לי משהו במשקה. אולי אם־די־אם־איי, אולי אל־אס־די, אולי משהו מעורב כמו ספידבול, אללה יסתור. מה עשיתי לעצמי כשבטחתי בשטן. אבל הוא אף פעם לא בגד בי. תמיד היה נאמן ועזר לי בכל מה שרציתי. אני מותש. לא מסוגל כבר לעמוד, והכי גרוע — המים הקרים איכשהו חדרו לגוף שלי. אני קפוא מקור. ורוצה מקלחת חמה, או אולי אמבטיה כזאת שמפרקת את כל החלקים. הגוף מתעייף כשאני נופל. אני לא מתיישב, אני מרגיש מכה גדולה בראש. רואה את השלג נופל עלי מלמעלה, ואין מראה יותר יפה מזה. פתיתי שלג כאלו שמתרסקים לי על הפנים. אחד אחרי השני. כל החיים חלמתי על השלג הזה. השלג מכסה אותי לגמרי, ואני שומע את החבר'ה הקבועים של הבר כשהם דורכים עלי בכניסה לבר. אף אחד לא שם לב שאני מתחת לשלג, נושם ומקשיב. הפסקתי כבר להילחם במצב שלי. לפעמים אני מרגיש את הגוף שלי כמו שורשים, מתפרש עוד ועוד בהיקף של הבר של השטן. משום מה החורף הזה לא נגמר. כי לפעמים אני חושב מה יקרה כשיבוא הקיץ. ואני אוכל לרוץ חופשי ולהשתולל ברחובות. ואני נשבע שאני לא אלך לשום בר, ואני לא אשתה, ובטח שלא אעזוב את המקום שבו נולדתי. אבל בחייאת ראבק, מי יכול שלא לעזוב את המקום שבו הוא נולד. אני מתקיים מהמים הבוציים של השלג שנכנסים לי לפה ומשורשי ג'ינג'ר שגדל מתחת לאדמה, וכל פעם שאני קוטף ממנו, הוא ממשיך לגדול. אני מרגיש כמו איזה רבי עקיבא, אבל אין לי דברי חוכמה כמוהו לספר, חוץ ממה שכבר סיפרתי, וחוכמה גדולה לא תמצאו בהם. הייתי צריך להקשיב לשטן, למען האמת, אבל לא יכולתי להאמין לו. פשוט לא יכולתי. ועכשיו אני לא מצליח להשלים עם זה. שזה היה אצלי בידיים. ופיספסתי את זה בגדול. רק איך זה שאין פה קיץ בעיר הזו. איך העיר הגדולה הזאתי פתאום עברה לקוטב הצפוני או קרוב אליו. אם הייתי יודע מלכתחילה, לא הייתי נוסע אליה.

אודות Mati Shemoelof

משורר, עורך וסופר. A Writer
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s