הכיוון מזרח – נושאי הלפיד ופורצי הדרך |עמיר סגל

Screenshot 2016-05-30 09.31.22

הכיוון מזרח – נושאי הלפיד ופורצי הדרך |עמיר סגל

העיסוק בשירה המזרחית הוא הבון-טון החדש של השירה העברית. בין תומכים נלהבים ומתנגדים יצריים, כדאי לזכור את הדרך שעשתה שירה מזרחית בעשרות השנים האחרונות. החל מזמן בו בודדים היו המשוררים שהזדהו כמזרחים, ועד היום כשהמשוררים המזרחים הצעירים הם המוכרים יותר לציבור הישראלי.
ארבעה ספרים פורסמו עד כה על שירה מזרחית בשנים האחרונות: כאב השורשים הכפולים של רחלי אברהם איתן (עקד 2008), מה זה להיות אותנטי של יוחאי אופנהיימר (רסלינג 2012), אפשרות שלישית לשירה של קציעה עלון (הוצאת הקיבוץ המאוחד 2011), שושנת המרי השחורה, גם הוא של קציעה עלון (מודן הוצאה לאור והוצאת משרד הביטחון 2014). ובנוסף שני כתבי עת בולטים עסקו בשירה זו, או לכל הפחות נתנו לה במה משמעותית – האחד הוא אפיריון, השני הוא הכיוון מזרח.
הכיוון מזרח הוא כתב העת הבולט והמשמעותי יותר מבין השניים – הן מבחינת התקבלותו הציבורית, הן מבחינת התקבלותו בעולם השירה והספרות והן מבחינת רמת ההשקעה בעריכת הגיליונות ואף בעיצובם. ככתב עת שהחל לצאת בשנת אלפיים, הכיוון מזרח היה חלק מהתפרצות כתבי העת החשובים שהחלו לצאת בתחילת-אמצע העשור הקודם (שהבולטים בהם הם מעין, הו! ומטעם). אלו סימנו את ההתפרצות הגדולה שחלה בעולם השירה הישראלי וכללה גם את פעילות גרילה תרבות וצמיחת אופני שירה חדשים ומחודשים, כמו גם חדירת נושאים חברתיים ופוליטיים אל השירה העברית בצורה משמעותית ורחבה יותר מאי פעם.
הכיוון מזרח הוקם על ידי יצחק גורמזאנו גורן בשנת אלפיים, לאחר שיחה עם רוני סומק בה אמר כי יש צורך בבמה לכותבים מזרחים. באותה עת הבמה היחידה שהייתה שמורה לכותבים מזרחים הייתה כתב העת אפיריון, שהקים ארז ביטון בשנת 1982 ואותו ערך יחד עם אשתו רחל. אפיריון היה עשיה מבורכת של ביטון עד לשנת 2013 בה הפסיק לצאת, אך מעולם לא יצא מהנישה הקטנה והביתית. חשוב לציין, לא משום שהיה מדובר בכתב עת "מזרחי" או של יוצר מזרחי, אלא פשוט משום שישנם לא מעט כתבי עת שתפוצתם מועטה, עריכתם מעט רופפת ועיצובם בסיסי. יש לציין כי התקיימו משך השנים כמה כתבי עת ספרותיים שעניינם תרבות, זהות או מסורת מזרחית – אך אף אחד מהם לא האריך ימים או זכה למקום תרבותי כמו אפיריון וודאי שלא כמו הכיוון מזרח. אפשר למנות ביניהם כמה כתבי עת קהילתיים כמו כתב העת 'אפיקים' שערך יוסף דחוח-הלוי, הביטאון 'נהרדעא' שהוציא מרכז מורשת יהדות בבל, או כתבי העת המוכרים פחות 'הד המזרח' ו'מערכה'.
כך שלמעשה הכיוון מזרח יצא לאור במציאות בה לא הייתה בימה לשיח מזרחי ספרותי ער. זאת כשתפיסה של זהות מזרחית כבר הייתה חלק מהשיח הציבורי תודות לפעילות הקשת הדמוקרטית המזרחית וחבריה בהם, בין השאר, יצחק גורמזאנו גורן, סמי שלום שטרית, יצחק ספורטא, הנרייט דהאן-כלב או ויקי שירן – כולם היו שותפים, לפחות בפרסום כתביהם, בכתב העת. עמותת בימת קדם, בה פעל גורמזאנו גורן, הפכה למוציא לאור של כתב העת והשם "הכיוון מזרח" נבחר לא רק כדי להראות את היותו בימה לספרות, שירה ותרבות מזרחית – לתפיסתו של גורמזאנו גורן, מעין סוכן תרבותי של תפיסות הקשת הדמוקרטית המזרחית, אלא גם כתפיסה ישראלית של היות חלק מהמזרח התיכון.
את חמשת הגיליונות הראשונים ערכו יצחק גורמזאנו גורן ודורית מקלף, אתה עבד בתיאטרון של עמותת בימת קדם. לאחר מכן עבר גורמזאנו גורן לתפקיד העורך ההראשי ואת הגיליון השישי ערכה קציעה עלון, אליה הצטרפה דליה מרקוביץ' לחמשת הגיליונות שלאחר מכן. את גיליונות 12 עד 15 ערכה בת-שחר גורפינקל-גורמזאנו (בתו של יצחק גורמזאנו גורן) יחד עם מתי שמואלוף. בגיליון 14 של כתב העת שעסק בזהות היברידית הצטרף לעבודת העריכה עומרי הרצוג, והחל מגיליון 16 עזב מתי שמואלוף ועורכי כתב העת היו בת-שחר גופרינקל-גורמזאנו ועומרי הרצוג. מעת לעת הצטרפו עורכים אורחים אל כתב העת, כגילוי נאות משמח, הייתי ביניהם יחד עם שותפי ליצירה באותה עת, שלומי בן-עטר ויחדיו נרתמנו לעריכת גיליון 25 של כתב העת שעסק במוזיקה מזרחית. עד כה יצאו עשרים ושמונה גיליונות של כתב העת, את האחרון שבהם, על תרבות הלאדינו, ערכה ד"ר סוזי גרוס.
כל אחד מגיליונות הכיוון מזרח נגע בנושא אחד. ניתן היה לראות את ההבדל בין העורכים השונים בבחירה במיקוד בנושאים. למשל תחת שרביט העריכה של שמואלוף ובת שחר גורפינקל גורמזאנו בחרו נושאים מהתרבות הפופולרית כמו כדורגל, או יצירות קומיקס וגם נושאים שהזהות המזרחית היא חלק אינטגרלי בהם כמו גיליון על זהות היברידית בישראל (שיצאה כמעט במקביל לאסופה 'תהודות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית (הוצאת עם עובד, 2007. עריכה: נפתלי שם-טוב, ניר ברעם ומתי שמואלוף) שעסקה בדיוק בנושא זה) או גיליון שהוקדש כולו ליצירתו של ארז ביטון, כניסיון לכבד את המשורר ביטון כמו גם לרענן את נוכחותו בתודעה הציבורית הישראלית. תחת שרביט העריכה של קציעה עלון ודליה מרקוביץ' נבחר כיוון שכלל עיסוק בפמיניזם המזרחי, כמו למשל בגיליון 11 שנקרא "לקרוא כאישה מזרחית" כמו גם ניסיון להכניס את השיח האומנותי אל תוך השיח המזרחי.
במה חשיבותו של הכיוון מזרח? בכמה היבטים. ראשית, כתב העת שימש במה לשיח ספרותי סביב הזהות המזרחית. כך אפשר ליוצרים שונים לזהות עצמם כיוצרים מזרחים, או לכל הפחות להביע את היבטי זהותם המזרחית גם אם לא הגדירו עצמם כיוצרים מזרחים דווקא. אפשר למנות למשל את המשוררת נוית בראל או המשורר אלי אליהו בין אותם משוררים שאינם השמות הראשונים שעולים על הדעת כשנאמר המושג "שירה מזרחית" אך יכלו לכתוב בדיוק על זהות זו בבימה שאפשר כתב העת.
שנית, קיומה של בימת שיח ספרותי משמעותית, אפשרה את שימורו והעצמתו של שיח הזהות המזרחי כלגיטימי, רצוי אפילו.
מתוך כך, הכיוון מזרח היה נושא לפיד או פורץ דרך שקיומו המתמשך אפשר לרבים לגלות את זהותם המזרחית, לשכלל אותה אך גם לייצר זהות חדשה ובלתי קשורה ישירות אל הכיוון מזרח. כך למשל מתי שמואלוף שהיה מעורב בעריכת כתב העת הוא מהראשונים לזהות את פעילותה של עדי קיסר שהקימה את קבוצת ערספואטיקה.
מצער שדווקא בעת הזו הכיוון מזרח עבר כמה שנות דעיכה בהן כמעט ולא הופק או הופץ, זאת בשל קריסתה של עמותת 'בימת קדם' ששימשה כמו"ל כתב העת. עם זאת, מסתמן כי בעתיד הקרוב יחזור כתב העת לצאת לאור, בעיקר בשל התעקשות מייסדו – יצחק גורמזאנו גורן שממשיך לשמש כעורכו הראשי של כתב העת שעבר לפעול באמצעות עמותת "אחותי – למען נשים בישראל" בניהולה של שולה קשת.
הכיוון מזרח היה כתב עת שהייתה דרישה ליציאתו לאור – בעיקר בקרב הקהילה של קוראי כתב העת והכותבים בו. קהילת האינטלקטואלים שעסקו בנושא הזהות המזרחית. קהילה זו הייתה בדיוק הקבוצה שבמפגשים, שיחות, מאמרים, סיפורים קצרים ושירים (שרבים מהם התפרסמו בכתב העת או באו בו לידי ביטוי) ניסחה את הזהות המזרחית החדשה.
כחלק מניסוח זהות זו נכללו היבטי זהות והיבטי פעילות שהגיעו מפעילות הקשת הדמוקרטית המזרחית, דרך הקהילה האינטלקטואלית שסביב הכיוון מזרח ואל המשוררים המזרחים הצעירים. בהם הפמיניזם המזרחי, מאבק ילדי תימן החטופים, מאבק הקרקעות המשמעותי שהביא לבג"צ הקרקעות של הקשת הדמוקרטית המזרחית וגם, ומעניין ביותר, נטיית המשוררים הללו אל הכיוון הפוליטי השמאלי החל מנטייה אל השמאל המתון (כמו אצל רוני סומק או ארז ביטון) ועד לשמאל רדיקלי למדי ואל תפיסות של שותפות זהות בין המזרחים לערבים והזהות היהודית-ערבית. נטייה זו של המשוררים המזרחים מעניינת בעיקר לאור האמונה העממית (שקיבלה לא מעט אשרורים בשלל סקרים לפני ואחרי מערכות בחירות כלליות) על נטייה ימינה של הציבור המזרחי בישראל, נטייה שאותה ניסה להסביר סמי שלום שטרית: "המזרחי חייב להפגין שנאה פומבית לערבי ולמזרח (נגד עצמו בעצם), ולהחצין סממנים יהודיים ומערביים (מגן דוד על הצוואר והבהרת השיער למשל) כדי לזכות בישראליות שוויונית. זו מעין הוכחת נאמנות לאומית מתמדת שהאשכנזי פטור ממנה." (סמי שלום שטרית, המאבק המזרחי בישראל: בין דיכוי לשחרור, בין הזדהות לאלטרנטיבה 1948־2003 (תל אביב: עם עובד, תשס"ד 2004).
בין אם שטרית צודק או טועה בהסבר לנטייה ימינה, העובדה שהמשוררים המזרחים – הצעירים יותר ופחות, הם בעיקר אנשי שמאל נובעת לא מעט מההשפעה האדירה של אינטלקטואלים מזרחים על השירה המזרחית, אינטלקטואלים שעמדותיהם עמדות שמאל שגובשו והוגדרו דרך שלל ארגונים במהלך השנים – כשהעיקרי בהם הוא הקשת המזרחית הדמוקרטית, ומשם חלחלה אל כותבים אלו דרך המקום שהיה הבמה העיקרית, כמעט היחידה, לספרות ושירה מזרחית משך שנים ארוכות – כתב העת הכיוון מזרח.

הכיוון מזרח – נושאי הלפיד ופורצי הדרך מאת עמיר סגל, המאמר הופיע לראשונה בעיתון 77, גיליון 387, אדר תשע"ו, פברואר – מרץ, 2016

קיראו עוד

אודות Mati Shemoelof

משורר, עורך וסופר. A Writer
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s