חמישה מקומות אהובים בברלין

התבקשתי לכתוב על חמישה מקומות בברלין שאני אוהב לחזור אליהם. התשובה יצאה כרגיל ספרותית

image

 

פרוייקט ח’מסה יוצא לדרך ובו נשמע מישראלים שחיים בברלין על המקומות שגורמים להם לחזור אליהם, פיזית או נפשית, כאן בעיר. פותח את הסדרה, מתי שמואלוף, סופר ומשורר

1. קפה קוטי

פרל ג’אם שרים בקפה מזרח תיכוני בברלין

ואין בעולם מטוס שייקח

אותי אליך

אדי וודר הפסיק לשיר

אהבה מקוללת היא בכל זאת אהבה

(מתוך הספר “פרידה בברלין” הוצאת “בוקסילה”. ראה אור רק במהדורה דיגיטלית)

 

הג’אז של ברלין

*

אני פחות שואל שאלות

יותר מתמסר לג’אז של ברלין

שמגיע מגָלוּיות שונות,

בלילה מטפס על חלונות נשים,

בבוקר בעבודות פרך

ובשבת עם המילים הקדושות

מדבר לעצמי בעברית, ללא ארץ

מדבר לאחרים באחרוּת, ללא ארץ

ונעדרתי מאזכרה של אבי,

ונזכרתי בו בכל מילה ממילותיי

איני יודע מאיפה באתי ולאן אני הולך

אבל גם לזרות יש רגע הולדת

ואתעורר בזרועות

בגפיים ארוכים

בזיכרונות

כילד

(מתוך הספר “פרידה בברלין” הוצאת “בוקסילה”. ראה אור רק במהדורה דיגיטלית.)

2. הדירה השנייה שלי בברלין, בריצדאם, שלוש תחנות דרומה מהרמאנשטראסה

שכחה וגעגועים מניעים את העולם, ואין הם יכולים להיפרד:
ככל שתשכח — תתגעגע. וככל שתתגעגע — תשכח.

אני חוזר מהשינה אצל אנה, הדייט המזרח־גרמנית שלי, אל החדר השכור שלי, ומתבקש מיד על ידי שינן, בעל הדירה הגיאורגי, שאצא ממנו ואלך לשתות קפה. הוא פוחד שבעל הדירה האמיתי יראה שהוא מסבלט את הדירה שהוא קיבל בשכר מסובסד. כן, אסור לו להשכיר לי את הדירה, אין לי ניירות מתאימים, אין לי סטטוס, עד שאדע אם קיבלתי ויזה. וזאת החוויה הראשונית של מהגר, שמגיע חסר זכויות לעיר וצריך להתמקם במקומות האסורים של החיים. הסתיו מבלבל אותי עם החורף. אני לא מצליח להכריע איפה אני עומד. הכול אפור, קודר, ובשבילי הכול זורח. כי אין באמת מזג אוויר כזה אפל בישראל. נכון, תחת כל המילים שבהן אשתמש תשכב לה השואה כשלד. אבל אני לא מתייחס כרגע לכובד של המילים, אלא מנסה לספר לכם סיפור אחר סיפור מתוך המפגשים שלי עם יהודים־ישראלים בברלין [מתוך הסיפור “שלדים בברלין”, מופיע בספר הסיפורים “מקלחת של חושך וסיפורים נוספים, בעריכת תמר ביאליק, ופרופ’ יגאל שוורץ, בהוצאת זמורה ביתן]

ורשאואר שטראסה
andrea cc by 2.0

3. ורשאואר שטראסה

אני נוסע לשכונת פרידריכסהיין מתוך ביתי בנויקלן, “איסטנבול הקטנה”, לפגוש את מיכל. האופניים מלאים בוץ מאז אותו יום בו הלכתי לאיבוד בשדות. גוגל מאפּ פה לא עוזר לאנשים חסרי חוש כיוון כמוני, אם אין להם את המיקוד הנכון. כי בעיר הזאת שֵם של רחוב יכול לחזור כמה פעמים. כלומר יכול להיות רחוב הרצל בשני מקומות בעיר, ואתה צריך את המיקוד הנכון בכדי לא ללכת לכתובת הלא נכונה. אני מגיע לרחוב מאחורי וורשאוור שטראסה. ויש שם כיכר יפה, עצים גבוהים והרבה בתי קפה. למדתי מספיק גרמנית בכדי לדעת איך לדבר עם המקומיים ולקבל הוראות הגעה למקומות. מיכל עומדת בפינת הרחוב עם הבן שלה בעגלה הכי משוכללת שראיתי. בישראל אין כאלו עגלות. היא נראית טוב, צבעה את השיער, עיניה הכחולות כמו אגמים ענקיים, ורואים שהיא מאושרת מהלידה. היא מכניסה אותי לתוך בית קפה ריק. אנחנו יושבים ליד מכונת הכדורגל המכני, המשחק שבו תושבי השכונה והזרים שיחקו בלילה, גברים עם נשים, צעירים עם צעירות, בכדי להתחרות קצת, להתחמם, ובעיקר להכיר את הבפנוכו אחד של השנייה.

מיכל מספרת לי על ההתפכחות שלה. אנחנו מזמינים ארוחת בוקר קטנה, היא לא אוכלת את הגבינות שלה, ואני לוטש עיניים אליהן. היא מבינה את הרמז ומעבירה אותן לצלחת שלי. אגלה שהשמנתי מאוחר יותר, ורק יציאה מגרמניה כעבור חצי שנה תוריד לי קצת את המשמנים.

“אתה מבין, פעם חשבתי שהכול שחור ולבן, ישראל רעה בגלל הכיבוש, גרמניה טובה בגלל המקום שהיא נותנת למהגרות כמוני, אבל היום הכול השתנה. אני מבינה גרמנית. אני רואה איך בוחנים אותי כשאני מדברת גרמנית.” [מתוך הסיפור “שלדים בברלין”, מופיע בספר הסיפורים “מקלחת של חושך וסיפורים נוספים, בעריכת תמר ביאליק, ופרופ’ יגאל שוורץ, בהוצאת זמורה ביתן]

4. קבוצות הפייסבוק של “ישראלים בברלין”

נפלה לי היום השן הקדמית בברלין. באמצע נגיסה באיזה סנדוויץ קטן. והרגשתי כאילו אותה יבָּשה שפעם אחזתי בה, הפכה לקרחון שנמס במהירות־שיט אל תוך הים החמים. לא ויתרתי על היציאה לבר, למרות שידעתי שלא אוכל להביט באנשים מבלי לקבל מבט קר. ורק חברַי יבלעו את הגלולה המרה וינסו כמה שפחות להביט בי. ורק כשישבתי לבדי מול הלפטופ, הבנתי שיש משהו בפגם הזה שמעורר אותי לכתוב. אבל המחשב התקלקל (מרפי, יא מנמניאק), וכתבתי לראשונה בחיי הברלינאיים בתוך דפדפת צהובה את הרחמים העצמיים שהוחדרו כנגד רצוני לתוך החשֵכה של פי.

בפעם הראשונה שהתחלתי להיזכר בעיניים החסרות של פי הייתי בחתונה בצפון אצל חבר, שהיה הכי הכי טוב שלי והתרחקנו. ובכל זאת, אולי ממצוקה של כסף, אולי מפחד שלא יבואו אנשים ואולי מרצון לאנושיות, הוא הזמין אותי לברית נישואים עם בחירת לבו. כשהגעתי למקום ראיתי אותו רזה בעשרים קילו, והוא חייך אלי. וכשהוא לחץ את ידי ביובש התגלה לי שהוא חסר שן. אנ’לא יודע למה, אבל רציתי בתוכי שהוא יסדר את השן הזאתי ובמיוחד בחתונה שלו. לא רציתי שהניב הזה, שן הערפד הנ”ל, יופיע מולי. אבל מדוע דווקא החוויה הזאתי מביאה אותי לכתוב.

דרך קבוצה בפייסבוק שנקראת “ישראלים בברלין” מצאתי רופא שיניים שמוכן לשבור את ארון הברית של הוֹאכֵנְאֵנְדֵה, הסופ”ש הקדוש של הגרמנים, שבו הם אינם עובדים. הלכתי וידעתי שילכו ממני כספים רבים בכדי להדביק את השן שהחבאתי בכיס, וסגרתי את הפה, ורק כשפיהקתי, ברכבת התחתית, נזכרתי בפגם העצום שיש לי וכיסיתי מיד את הפה וקיוויתי שלא ראו את ההיפופוטם הענק פותח את פיו. כשהגעתי גיליתי מרפאה עתידנית בצבע כתום עם משקאות קלים בחינם. הדוקטור היה מאוד נחמד ואף סיפר שהוא נוסע לישראל לסילבסטר, בדצמבר.

“נשברה לך השן,” הוא אמר באנגלית רצוצה. ואני מיד שאלתי, כפליט, כמה יעלה לי להשתיל חדשה, והוא זרק אלפיים יורו. וחשכו עיני. וביטלתי את ההופעה של המחול אליה הוזמנתי והלכתי הביתה, וכמו שכתב פעם תומר גרדי, עשיתי את עצמי מינימל קומפקט בתוך המיטה.   [מתוך הסיפור ” העיניים החסרות של הפה”, מופיע בספר הסיפורים “מקלחת של חושך וסיפורים נוספים, בעריכת תמר ביאליק, ופרופ’ יגאל שוורץ, בהוצאת זמורה ביתן]

5. תחנת או-7 הרמאנפלאטס

לֹא הָיָה מֵעוֹלָם בַּיִת בַּשִּׁירָה

“לֹא הָיְתָה מְדִינָה בְּגַן עֵדֶן

לֹא הָיָה מֵעוֹלָם מִזְרָח וּמַעֲרָב

לֹא גֹּרַשְׁנוּ, לֹא הוּבַסְנוּ”

 

הַגַּבּוֹת הַשְּׁחֹרוֹת זָזוֹת מִצַּד לְצָד

כּוֹס הַקָּפֶה הַשָּׁחֹר עִם הֶל רוֹעֶד

בָּרַכֶּבֶת בְּהֶרְמָן פְּלָאטְז

אוּבָּאן, אוּ- זִיבֵּן, תַּחֲנָה אַחַת

גֶּשֶׁם לֹא פּוֹסֵק

וְאַהֲבָה עֵירֹמָה, מִתְקָרֶבֶת בַּזָּרוֹת

לַהִתְגַּלּוּת

כִּי

גָּלִינוּ

וְנֶאֱמַר שִׁירָה

וְנַכְשִׁיר דֶּרֶךְ לָצֵאת מִמִּצְרַיִם

כְּשֶׁיֵצְאוּ הַכּוֹכָבִים

לְמַעֲנֵךְ

[מתוך ספר שירה שישי בכתובים]

לבלוג של מתי

לדף הפייסבוק

אודות Mati Shemoelof

משורר, עורך וסופר. A Writer
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על חמישה מקומות אהובים בברלין

  1. מתי היקר, השלום והברכה עליך… בתקווה שהחרפה לחיות בארץ עמלק של ימינו, מצדיקה את נטישת ארצך שלך. יש פתגם עתיק יומין האומר: "אם נעלמתי הנה באתי, ובלבד שתהייה זאת לתועלתי" וכוונתי שבואך יהיה למולדתך ואם בואך היה ונשאר לארץ עמלק, תהיה זאת קללתך לשוב בשלום לארצך. אם בכל זאת אתה מקריב כל- כך הרבה רגשות וייסורים על ישיבתך שם, יהיה זה לפחות על עושרך שבא לך בקלות בארץ ניכר…אמן. נהוראי שטרית, סופר

    Liked by 1 person

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s