נהרגתי בתאונת דרכים

נהרגתי בתאונת דרכים, כשניסיתי לעזור לזקנה שלא הכרתי לחצות את הכביש. לפחות נהרגתי במקום. לא הייתי צריכה לגסוס באיזה בית חולים ולהידרש לרחמי הזולת. וכל אלו שבכו על מותי, חזרו לחייהם והתחילו לאט לאט לשכוח אותי. וככל שהם עזבו את החוויות המשותפות שלנו, כך גם אני התחלתי לשכוח מאיפה באתי. ואני מסתובבת פה אבודה. מחפשת מה לעשות. בזמנו, עבדתי בחנות מוסיקה, בשביל כסף קטן. הייתי מאלו, שהייתם באים אליהן ומזמזמים את השיר והייתי אומרת לכן מי שר אותו. אבל אז הגיעה התקופה של ההורדות וסגרו את החנות שבה עבדתי, ולא מצאתי את עצמי. למדתי קידום אתרים, וניסיתי לשרוד כשמי שהעניק לי עבודה היו רק אתרי פורנו. אך בשעות הפנאי פתחתי את הדף של דיויד בואי, למורת הרוח של התאגיד שניהל את עסקיו. והיו לי הרבה כניסות, והכנסתי מדי יום חומר לדף. ולא מעט אנשים טעו ועשו לייק והיו לי מעבר למאתיים אלף מעריצים בדף. אבל מה זה עוזר לי היום. אני לא יכולה לגעת במחשב. יש לי גוף, כמוכן, אבל אני די שקופה. בעצם די דומה למי שהייתי פעם. כי גם ככה לא הכירו אותי והלכתי כמו רוח רפאים בודדת ברחובות המנוכרים וגם היום זה ככה.

מה יש לעשות אחרי המוות. מה אתן חושבות. אז לא. אין פה אהבה. אי אפשר להתאהב או לאבד אהבות. אי אפשר לחשוב על ילדים, או על הרחם. אין פה כסף, לא צריך לעבוד. אבל יש פה חבורות של רוחות שמתאגדות להן ביחד, בכדי שיהיה פחות משעמם. אבל אני מאז ומעולם הייתי אינדיוידואלית. הלכתי לבד לכל ההופעות וחזרתי לבד. לעיתים הייתי מאוננת. רק לעיתים רחוקות איזה זכר היה מנסה לחדור לעולמי אם הייתי נותנת לו. והיום גם זה לא קיים. אבל ככל שעבר הזמן בתוך המקום מלא השכחה, בו רוב הרוחות מאבדות את כל הזיכרון והקשר לחיים שהיו להן, אני זכרתי. זכרתי תווים, זכרתי זמרות, זכרתי להקות, זכרתי אקורדים, זכרתי רגעים שבהם שמעתי מוזיקה. בעצם לא היו לי חיים. המוזיקה הייתה לחיי. אני לא חושבת שעבר יום מבלי שהאזנתי לאחד השירים. וגם היום כשאני מתה, המוזיקה לשמחתי ממשיכה להתנגן. אבל אני מתחילה לשכוח, ואין דרך להשיג חוויות האזנה חדשה. כי אין זיכרון בחיים שלנו, המתות.

לאחרונה מצאתי את עצמי מחליטה לקחת עלי את האחריות לדבר עם המוזיקאיות האלו שעזבו את העולם שלכן, ולראות מה קורה איתן היום. ודרך הסיפור שלהן, לנסות לספר את הסיפור הקטן שלי, אבל הבעיה שאני וגם הן שוכחות הכול. אין לנו דרך כמוכן, לחדש את תאי הזיכרון. אין לנו רחם להביא ילדות לעולם. אין לנו קורסים של חשיבה, מי שיזכירו לנו את העבר שברח מאיתנו. אין לנו כלום. רק אחת את השניה.

אודות Mati Shemoelof

משורר, עורך וסופר. A Writer
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s