לאחרונה שפע וגם אבדה גדולה שלא תרפא

מתרגש מאוד שהספר למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים لماذا لا أكتب قصائد حب إسرائيلية נכנס לתוך תוכנית הלימודים. תודה לראובן מירן, רוני סומק ושבא סלהוב ולהוצאת נהר ספרים שהאמינו בשירים. לפני שנים נאמר לי על ידי מישהו שעבד במשרד החינוך שאין סיכוי שילמדו את שיריי. אך הנה גם הדברים הללו מתהפכים. ולראות את הנבחרת מימיני ומשמאלי, עדי קיסר, אלמוג בהר, ארז ביטון, אמירה הס, שלמה זמיר, לאה גולדברג, יהודה הלוי, רחל פרחי ועוד. ברכה על מי שהכניסו את הרוח החדשה ביניהם אלחי סלומון אושרה שייב לרר ונוספים נהדרים/ות. עוד חוזר הניגון… עדיין נותרו עותקים אחרונים בהוצאה. ובקרוב תצא מהדורה שנייה בהוצאת נהר ספרים!!! ותודה אחרונה לתנועה המזרחית שכמו במירוץ לפידים מעבירה את הלפיד מדור לדור.

למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים

למשורר אמירי ברקה

קֹדֶם תַּחְזִירוּ לִי אֶת הַהִיסְטוֹרְיָה

וְאַחַר כָּךְ אֶת סִפְרֵי הַלִּמּוּד

וְאַל תַּגִּידוּ לִי שֶׁהַשִּׁיר שֶׁלִּי הוּא מָנִיפֶסְט פּוֹלִיטִי

כְּשֶׁאֵין לָכֶם מֻשָּׂג עַל עָוֶל, אָז הִנֵּה קְצֵה חוּט

אֲנִי רוֹצֶה פִּצּוּי מִבַּנְק יִשְׂרָאֵל

לַפָלַסְטִינִים, לַמִּזְרָחִים, לַנָּשִׁים, לְהוֹמוֹ-לֶסְבִּיּוֹת,

עַל כָּל הֶעָרָה, מַעְבָּרָה, שֶׁטַח צְבָאִי סָגוּר, הַעֲלָמָה, הַשְׁחָתָה

אֲנִי רוֹצֶה שֶׁתִּפְתְּחוּ אֶת הַכַּסֶּפֶת שֶׁל הַשִּׁירָה

וְתַחְזִירוּ אֲדָמוֹת לְמִי שֶׁלְּקַחְתֶּם וּתְנוּ פִּצּוּי עַל כִּבּוּשׁ נוֹרָא

אֲנִי אֲחַכֶּה בְּצַד בַּנְק יִשְׂרָאֵל, מִבַּעַד לַחַלּוֹנוֹת בִּטּוּחַ לְאֻמִּי

מִתַּחַת לִמְכוֹנִיּוֹת מִשְׂרַד הָאוֹצָר

עַד שֶׁתִּתְּנוּ פִּצּוּי רָאוּי עַל כָּל הַגִּזְעָנוּת הַצְּרוּפָה

וְרַק אָז כְּשֶׁיַּלְדֵי יְלָדַי הַמְּפֻצִּים יִלְמְדוּ בָּאוּנִיבֶרְסִיטָה בְּחֶבְרָה שָׁוָה

לְלֹא בִּזּוּי, רַק אָז אֶהְיֶה מוּכָן לִכְתֹּב שִׁירֵי אַהֲבָה

יִשְׂרְאֵלִיִּים.

אינס אליאס עיתונאית ב"הארץ" כותבת על ארבע שנים ל"ארס-פואטיקה":

"מבט מן החוץ עשוי לשפוך אור אף הוא על התמונה. ג'נין טורנאו מאוניברסיטת בזל כותבת דוקטורט על שירתם של חמישה משוררים שקשורים בצורה כזאת או אחרת ל"ערספואטיקה": תהילה חכימי, מתי שמואלוף, אלמוג בהר, רועי חסן וקיסר. המחקר של טורנאו עוסק בזהות בקרב הדור השלישי של המזרחים בישראל. פדיה מציינת כי משוררי הדור הזה מתאפיינים בדיבור כועס וישיר, דבר שלא היה קיים בדור הראשון והשני, וטורנאו מוסיפה כי כל אחד מהם בונה את הזהות שלו באופן שונה. כדוגמה היא מציגה את השיר "אני המזרחית" של קיסר אל מול השיר של חסן "מה מזרחי בך": "בעוד שקיסר מפרקת סטריאוטיפים בשיר הזה והופכת על פיהן את ההנחות המוקדמות בנוגע למאפיינים מזרחיים, חסן משתמש בשיר שלו כדי לפרק את ההגמוניה האשכנזית. ההגדרה העצמית שלו בשיר הזה מתרחשת בניגוד לאחר, האשכנזי"

"ערספואטיקה", לפי טורנאו, מתאימה ככפפה ליד למזרחים הצעירים, "שהפכו להיות חלק מהמרכז ומשלבים את שורשיהם המזרחיים עם הסוציאליזציה המערבית שלהם". כמוהם, "'ערספואטיקה' לא חייבת להיות זה או זה: היא משלבת שירה, ספוקן וורד, מוזיקה, פמיניזם, פוליטיקה ומסיבה" (גילוי נאות: גם כותבת שורות אלה נמנתה עם המשתתפים הרבים בערבי "ערספואטיקה"). טורנאו חוקרת במסגרת המרכז ללימודים יהודיים בעירהּ וכאשר ועדת פסטיבל השירה של בזל ביקשה מהמרכז לתרום סמינר, היא מספרת, "החלטנו מיד לנסות לפתוח את הראש האירופי למה שירה 'יהודית' יכולה להיות. הזמנו גם את עדי קיסר ואת מתי שמואלוף לדבר על השירה שלהם מול קהל בעיר של הקונגרס הציוני הראשון". לתפישתה, ההצלחה של "ערספואטיקה" קשורה גם באישיות של המייסדת שלו ונטייתה "לומר את דעתה ולעשות את מה שהיא מאמינה בו. היא יצרה סביבה תרבותית מזרחית שהפכה לחלק אינטגרלי מהתרבות ומהחברה הישראלית כולה".

הנעורים שחלקנו ביחד

לעמית שני ז"ל
הנעורים שחלקנו ביחד
חוזרים אלי ברוורס
אני כולי נמס לתוכם
לא מתנגד
להיות עוד רגע אתך,
שם בנעורים בלי קץ,
בצהריי היום, קרית אתא
השמש מכה בראש המסטול שלנו
הכול צבוע בכתום
על המרפסת של הוריך, אנחנו שרים
בשני קולות את שיר הבכי של ניק קייב

אגיע לישראל ביוני להשתתף בפסטיבל ואודיע על הפרטים בקרוב. ספר השירה השישי אותו אני רוקח בשנתים האחרונות התקדם. הנה חלק מהשירים שהתפרסמו בבמות שונות:

• הטסה המוזהבת של ג'יפ המרצדס, לא תפגוש עולם את הרצפה החלודה של קרון מזיע וחורק ב-2 גריבני
• והיינו כלבי רוח
• ואני מתחרט שפספסתי את הדרך ללבו
• איש שרייבה היבראיש
• המילים ערביות, המילים יהודיות

בקרוב אציג את הפרויקט לראווה.

שבת שלום!