שבא סלהוב, תורת החיתוכים, 2011.

השיר של שבא סלהוב, עומד על קצה האירוניה, שבין מבט פוסט קטסטרופאלי בדיבור עם ציון, לבין האיום האפוקליפטי שהכתיבה מתאיינת. אנו מביטים על גודש של איומים, איומים שציון תוחרב מתוכה ומבחוצה לה, והאיום שבו המשוררת לא תכתוב וכך נתרוקן מהשירה. הפוליטי והאמנותי הם קוים מקבילים המושפעים מהמציאות החברתית. האירוניה היא השמן של המנוע הזה. במידה ולא הייתה אירוניה, זה היה הופך לשירה של מכונת ירייה גם החוצה אל קינת ציון וגם פנימה אל קינת המשוררת. ההומור מוריד את הפאתוס, של כתיבה תנכית בימינו, אל תוך הבקשה לדיאלוג. הרצון של המשוררת, שציון תדבר איתה, הוא תשוקה מגדרית, מטריאלית למסירת, לא רק מהישן לחדש, אלא גם מהחדש לישן. המשוררת דורשת בדיאלוג, כדרך יציאה מהמצב.