לא היינו צריכות להכנס למלחמה הזאת.

 

לא היינו צריכות להכנס למלחמה הזאת

לא היינו צריכות להכנס למלחמה הזאת. היה לנו את הכול. הבתים שלנו הזדקרו מעלה. משפחה הצטופפה למשפחה. חיינו בין הגרנד קניון לבין החניון של כל משפחה. שלחנו את הילדים שלנו לבית הספר. הם חזרו מאושרים עם הילדות ביחד. הילדים קיוו שהם יעברו אותנו, יהיו יותר טובים מאיתנו. הילדים רצו להגיע, כמו המגדלים שבנינו, מעלה מעלה, לגעת בעושר העצום ששמור למעטים. רצינו להגיע למקומות שלא הגענו לפני כן, אבל לא למדנו לחיות ביחד בלי מלחמה.

לא היינו צריכים להיכנס למלחמה הזאת, שהותירה את הילדים שלנו יתומים ושלקחה את ההורים שלנו הרחק, למקומות שרק במותנו נכיר. הילדים שלנו לא משחקים עכשיו בשימחה. הם עצובים. הם מרגישים שיבש החלב בשדינו. הם יודעים שנגמרה המלחמה, ולא השאירה שום התחלה חדשה. אי אפשר להתחיל באבל. אי אפשר לבנות, לאהוב ולהזדיין כשהלב אבל, וחמוץ, וכולנו מתפזרים לכל רחבי העולם, מתדפקים על דלתות סגורות.

לא היינו צריכים להכנס למלחמה הזאת, אבל היא הגיעה כמו המלחמה ההיא, עם אלפי הרוגים, שרופים, חרוכים, עולים השמימה בקינת אבק אדם. הלבנים בבניינים חושפים את השלד, עם העיניים העייפות, זה שרצה כל כך לחיות. כל העיר שנהרסה לגמרי, מי יבנה אותה, האם שוב ניתן לעם אחר לבנות אותה, כי היינו עייפים מדי, כי לא היינו לנו גברים שיעמיסו על הגב את שקי הלבנים, כי השארנו את כל הגברים שלנו מפוזרים במדינות שלא הכרנו, במדינות שהיינו צריכות לבקר כתיירות ולא כיתומות מקוננות. נשארנו רק כתם כהה של נשים, שמקונן על כל מה שעזב את הרחם ונמחק.

ילדים מסתובבים בלי אבא, בזמן שאימא שלהם נאנסת על ידי חיילי האוייב. ומי שרואה את המחזה הנורא הזה, יודע שרק זעם יולד ברחם של הנאנסות. ובכל בתוך העשן העולה אל שמים חסרי אלים. בתוך העננים האלו כבר לא רובצת תקווה. אין תשובה לנשים הבודדות האלו שצריכות להתחיל את כל הכול מחדש, בלי ילדיהן, בלי בני הזוג, עם זיכרון של עולם פורח ושוקק חיים, שרק מכאיב וגוזל את הגעגועים שלהם.
אבל אני לא אחת מאלו שבוכה. מעולם לא האמנתי באלוהים. ואם האמנתי באלוהים, הוא כזה שלא נותן תקווה. אלוהים מהסוג הכי חסר אלוהים שיש. אלוהים שברא והלך. אלוהים שלא איכפת לו. אלוהים שברא את ההרס, כמו שברא את היופי, אלוהים שברא את האלימות, כמו שברא את האהבה, אלוהים שברא את הנקמה, כמו שברא את השלווה. הכול הולך יד ביד.

פורסם על ידי Mati Shemoelof

Mati Shemoelof was born in 1972 in Haifa. He is a poet, editor, and writer. He graduated with honors from the University of Haifa where he studies Film and History. He has published seven poetry books so far. The last of these was published in Germany in 2019 in a bilingual edition "Baghdad | Haifa | Berlin", published by Aphorismha Verlag [Berlin]. His first article book “An eruption from the east: Re visiting the emergence of the Mizrahi artistic explosion and it's imprint on the Israeli cultural narrative 2006-2019“ was published on “Iton 77” publishers in Israel (2020).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: