בשקט הקר של הגלות

IMG_20180203_121034351

מתי שמואלוף: עברית מחוץ לאיבריה המתוקים, פרדס, 2017, 47 עמ'

רשימה של יובל גלעד, שהתפרסמה לראשונה בעיתון 77, ינואר 16, 2018

ספר שיריו השישי של מתי שמואלוף, המשורר שנודע בעיקר בשירי המחאה שלו, הוא ספר שירה לירי, יפה וצנוע. אמנם אין בו חידוש פואטי, אבל ככלל הוא צלול ונוגע ללב. הספר נכתב בגלות ברלין, אליה עבר המשורר אחרי כישלון מרבית המאבקים החברתיים בהם היה שותף, והוא נקרא כמעין רקוויאם עדֽין. שמואלוף אינו מפחד להודות בהפסד, ומכאן יופיו של הספר, בעידן רודף הצלחות. כמו-כן עוסק הספר בחווית ההגירה לעיר זרה, המעוררת געגועים לישראל. אבל זו ישראל של זכרונות ילדות, ריחות ונופים, משפחה וחברים, ושל השפה העברית האהובה, ולא ישראל הלאומית-מיליטריסטית על גבול הפאשיזם של ימינו.

המשורר אלון בר ערך את הספר, ועשה עבודה יפה. ספרו הטוב ביותר של שמואלוף עד כה, לדעתי, היה השני – 'בין הזז לבין שמואלוף' – בו התיך את זעם המחאה עם קיצור לירי פרוע ופאנקיסטי משהו. בשני ספריו הבאים היו שירים יפים, אבל ככלל השפעת שירתו של רוני סומק ניכרה יתר על המידה, וגרמה לערסולי עיטורים, דימויים ומטאפורות רבות מדי שעסקו בשפה, כלומר בארס-פואטיות. מבנה השיר של סומק הובא למיצוי בשירתו של המשורר עצמו, על יתרונותיו וחסרונותיו, והמושפעים מפואטיקה זו בדרך כלל מפספסים.

ואילו כאן, ב'עברית מחוץ לאיבריה המתוקים', לכאורה חוזר העיסוק בשפה העברית שהפכה להיות שפת געגוע. אבל למעשה העולם כאן גובר על השפה, והגעגוע אינו לעברית ככלי, אלא לעברית כחלק מהקיום החושי, ולנופים, לערים, למשפחה ולחברים: "אתה שואל, כמה אני מתגעגע?/ אני שואל – כמה גדול היקום שמסביבנו?". אבל שמואלוף שומר על קור רוח שירי, ואינו גולש לבומבסטיות של הצהרות ייאוש. למעשה, בספר זה מתקרב שמואלוף במידת מה לפואטיקה של ארז ביטון, לליריות הצנועה. כך גם ב"עברית,/ היא עלים מרשרשים,/ בח'ית ועין/ בחורשה של עצים עתיקים, ושרשיהם עולים לשמים בתפילות/ ויורדים בסליחות".

זהו ספר של משורר בשל ובוגר. בדרך כלל בגרות מקושרת, לפחות עבור בני דורנו, כתהליך של הסתגלות, ויתור, התפשרות, התברגנות. אבל התבגרות יכולה גם להיות פשוט סינכרוניזציה עם הגיל הביולוגי, השלמה מתוך פיכחון, ולאו דווקא מתוך ויתור והתפשרות. נראה שזה המצב בספר זה, שדוברו מייצג במידה רבה רבים מבני דורו, החשים אבודים בעידן הדיגיטלי החדש מחד, אבל כבר לא שייכים לילדותם בעידן ערוץ טלוויזיה אחד ומשחקים בשכונה. גם כלכלית, מדובר בדור אבוד, של מי שמתקשים להתפרנס בעידן ניאו ליברלי קפיטליסטי דורסני.

מוסיקה היתה תמיד מרכיב תמאטי חשוב עבור המשורר, ובשיר לירי קצר מצליח המשורר לתאר את ילדותו בפרברים ברגישות: "זכרונות אבודים בקרית מוצקין/ נפתחים בצליל מוטורהֵד/ בטייפ דבל-קאסֵט/ שנתקע בזמן". ושיר אחר המוקדש לחבר ילדות שנפטר, מתמקד בזמר האלוהי ניק קייב ובשיר הקינה שלו (The Weeping Song) שהיוה פסקול התבגרות לרבים מבני דורנו. שמואלוף עורך הזרה לזרותו, תוך משחק עם הצירוף הישראלי כל כך, "חוץ לארץ": "אני זוכר שהייתי מחכה לחברים שלי שיחזרו/ מחוץ לארץ, כי לא האמנתי שיש חוץ מהארץ הזאת, ופתאום, אני זה שגר בחוץ".

יש בספר גם שירי מאבק, כמו שיר מוזר אחד המהווה מעין הכאה על חטא אירונית של עשירים נוסעי ג'יפ מרצדס על השפלת העניים, ושיר אחר על חַלַב העיר הסורית החרבה: "חלב, אני מתתיהו בן שפרה, בן מבנותיך, נכד ליהודיך, מקונן על מחיקת שכונות שיריך, עליך/ חלב, התשמעי את שירת רבבות מקוננותיך / שכאן בברלין… חלב, את כמו עמוד בספר שירה, נקרעת ומתעופפת ברוח".

העיסוק בעברית ובגעגועים אליה מנמק את הארספואטיות שהיתה מלאכותית משהו בספריו הקודמים של המשורר, ועם זאת מדי פעם בכל זאת יש צירופים שבהם העיסוק בשפה לא מתנשק עם המציאות, תנאי ראשון ומכריע לשימוש במטאפורות העוסקות במילים: "נמלים מנסות לטעת שורשים/ בתוך אדמת השירה", "דיונות אותיות החירות מקועקעות בידינו", "כניעת פסגות הררי המילים", "שכחנו לקלף את השירה מהסברס", "איך מנקדים את שירת הפצצה", "ולא נהיה עוד זכאים לקבל הלוואות מילים בבנק האותיות"  – אלה צירופים פיוטיים לכאורה, אבל למעשה המטאפורות לא עוברות, כי האנלוגיה בין מילים ליופי, לשירה, יש בה מיופייפות מסוימת, פינוק של בריחה לארס פואטיות במקום בו קשה למצוא מילים לתיאור חד ומדויק יותר.

זהו ספר שירה של מי שנמלט על נפשו מהשתתפות בלתי פוסקת במאבקים חברתיים בישראל, בכדי להציל עצמו כאדם וכמשורר, שכן מאבקים חברתיים מתישים מכלים את האנרגיות של המוחה, בעיקר כשהם נכשלים, גם אם זורעים ניצנים לעתיד הרחוק, לכן המשורר מעיד על עצמו ש"עברתי להתגורר בין אין-סוף כוורות בשדה עצי הקינמון/ בתוך זוג מגפי שלג שחורים", במטאפורה יפה בשיר הנושא את שם הספר, שיר מוזר המדמה את העברית למלכת דבורים. ובשיר אחר כותב המשורר ש"ברחנו כי לא היה טעם להלחם בקוראים צמאי דם/ …ברחנו כי ידענו שלא מחכה לנו כלום,/ אך דווקא בתוך אותו הכלום,/ יש הבטחה גדולה".

ובשיר המנוני יפה, מעין המנון ייאוש, כלומר אוקסימורון, כותב שמואלוף: "והיינו משוררים, והקמנו קבוצות שירה… ולא ידענו/ שיום אחד נתעבר ונתפרד ונתפזר/ ונחשב חישובים, כמה זה עלה לנו/ לשורר,/ ולא ידענו שיום אחד נתגרש, נתפזר, נעבור/ הסבות מקצועיות,/ ונתייאש ונהגר". גוף הרבים שמאמץ כאן הדובר מתאים כמובן, כי זהו סיכום של מאבק חברתי גדול, מאבק הדיור של רוטשילד ומאבקים אחרים. יפה גם הפיכחון בתיאור "נתעבר ונתפרד" – כאשר בדרך כלל הקמת משפחה נתפסת ככניסה לחברה, התרחבות משפחתית וכו', אבל הלכה למעשה הקמת משפחה תובעת אנרגיות אינסופיות במאמץ להתפרנס ולגדל את התא המשפחתי האינטימי וה"קדוש", על חשבון מאבקים חברתיים כלליים.

לצד שירים ושורות יפות, יש בספר גם שורות קלישאיות פה ושם, כמו "רצוא ושוב גלות חוטפת אותי/ מתחתיות טילים, ממעשה גן עדן של שקרים", "לא יתגדל ויתקדש שם מדינתי, ישראל", או צירופים צורמים כמו "פספורט תלמוד של חלום" שבהם ההרפתקאה שבצירוף לא נדבקת. אבל בסך הכול, כאמור, ספר יפה ובשל, דיוקן עצמי של אקטיביסט חברתי שנמלט מהרעש לשקט של גלות קרה.

יובל גלעד

 

עוד על הספר:

אודות Mati Shemoelof

משורר, עורך וסופר. A Writer
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s