נתק ללא ניתוק

אומרת שירה, בכל סרלואי, מקור ראשון, 19.1.18.

*
בָּרַחְנוּ כִּי לֹא הָיָה טַעַם לְהִלָּחֵם יוֹתֵר בְּקוֹרְאִים צְמֵאֵי־דָּם,
בָּרַחְנוּ כִּי אֵין טַעַם לְהֵאָבֵק אַרְבָּעִים
שָׁנִים כְּדֵי לְהַשִּׁיל אֶת שִׁירַת
עוֹרֵנוּ הַלָּבָן,
בָּרַחְנוּ כִּי עָיַפְנוּ מִלִּדְרֹשׁ אֶת הַתִּקְוָה,
בָּרַחְנוּ כִּי יָדַעְנוּ שֶׁלֹּא מְחַכֶּה לָנוּ כְּלוּם,
אַךְ דַּוְקָא בְּתוֹךְ אוֹתוֹ הַכְּלוּם,
יֵשׁ הַבְטָחָה גְּדוֹלָה

מתי שמואלוף כותב בשפה העברית, למרות שבחר לנתק את עצמו מהספרות העברית בארץ ישראל. אחרי שנים של ביקורת על יחסה של מדינת ישראל לדיכויים המתרחשים בתוכה, מאלה של עדות המזרח ועד היחס לפלסטינים, ירד מהארץ והוא חי בגרמניה, שם הוא נשא אישה מקומית ומגדל בת. שיריו הנכתבים בעברית בוחנים את המרחק התרבותי שבו בחר ואת המחיר שנתבע ממנו בעקבותיו.

שמואלוף הוא חלק מגל חדש של כותבים מחבורה תרבותית הממצבים את מולדתם ולא כמקום פיזי, אלא כמרחב לשוני – השפה העברית. השפה הזו ששמואלוף כותב בה היא אהבתו הגדולה ומחוז געגועיו, אלא שהגעגוע מתרחב לא רק לשפת האם, אלא גם למוצא האם והאב, העיר חלב בסוריה שממנה באה משפחתו. העמדה הזו של גולה מרצון וההתפרקות על מציאות הגולה מופיעות בספר בהקשר של דמויות אחרות, שפעלו על ההיסטוריה של עם ישראל למרות, ואולי בגלל, הגלות שבה חיו. כמו אסתר המלכה, רות המואבייה וציפורה המדיינית. בכל שירתו מתעקש שמואלוף על הקשר עם התרבות היהודית, גם אם הוא מנתק עצמו מהישראליות שבה, וכדבריו שלו, "אֲנִי זַזְתִּי הַצִּדָּה."

התוצאה היא שירה מודעת מאוד – לעצמה, ולסכסוכים הפנימיים שלה, להכרעות הלשוניות שהיא עושה ולחולשות שבעקבותיה. זוהי שירה המאתגרת את הקורא הציוני בהיותה פוסט-מודרניסטית, ופוסט ציונית מאוד, הבורחת מהשייכות שלה לעם, ללשון, לזהות, אך מצד שני לא מצליחה להתנתק מהם:

"ולְאָן אַתָּה שַׁיָּךְ, כְּשֶׁאַתָּה מְדַבֵּר עִבְרִית?
וּמָה רָצִיתָ לוֹמַר? וּלְמִי?
אַתָּה זוֹכֵר אֵיךְ אַחֲרֵי הַמַּבּוּל
הַחַיּוֹת חָזְרוּ לְדַבֵּר?
אַתָּה זוֹכֵר מָה הֵן אָמְרוּ אַחַת לַשְּׁנִיָּה,
— אָסוּר לְטַפֵּס עַל מִגְדַּל בָּבֶל
— אָסוּר לְדַבֵּר בְּשָׂפָה אַחַת.
כָּל אַחַת מֵאִתָּנוּ הִיא שָׂפָה
שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ גִּלְגְּלָה בְּתוֹךְ תֹּפֶת רַחֲמָהּ"

שמואלוף מבכה את הגלות שהוא חי בה ובעת ובעונה אחת חוגג בשירתו את הניתוק שהוא יוצר: הידע התרבותי והספרותי שלו, העיסוק שלו בספרות ובשפה העברית ואפילו הרגישות שהוא מגלה כלפי מצוקת האחר מונעים מתחושת שייכות שיש בבסיסה בריות ייעוד, ולא ברית גורל. הוא מבכר את המצוקה של הבוכה על נהרות בבל על האפשרות לשיר את שיר ציון בציון עצמה. בתודעת פליטות מתמשכת הוא מעמיס על שכמו משא גלות: השירה שלו היא מעין דרכון שבו הוא מנסה להתקבל אל לבותיהם של הקוראים והתרבות בארץ, דווקא דרך הקריעה שלו.

עוד על הספר:

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s