מוסף 'ספרים' כמכונת טראפיק

By Hmbr at he.wikipedia  CC-BY-SA-3.0, from Wikimedia Commons

מאמר אורח של יובל גלעד

מזה כמה חודשים שבדפי מוסף 'ספרים' של עיתון 'הארץ' מתחוללת מהומת ביקורת. את העורך הקודם, בני מר, שהמוסף בעריכתו היה מנומנם ובעל אוריינטציה סוציולוגית, החליפה עורכת נמרצת, ליסה פרץ, שהיא גם עורכת מוסף 'גלריה'. כך, במשכורת אחת, מתקבלת עורכת לשני מוספים נחשבים, המכסים את כל עולם התרבות הישראלי באשר הוא בעיתון לאנשים חושבים. תחת השלטון הישן, מוסף 'ספרים' היה מנומנם למדי, והכיל הרבה חנופות של מקורבים למקורבים, אקדמאים לסופרים, אקדמאים לאקדמאים, משוררים למשוררים, כאשר לא מעט קשרים שמאחורי הקלעים לא זכו אף לגילוי נאות מינימלי. והנה – מהפכה! מבקרים חדשים נולדים מדי יום, את מקום העט או המקלדת של פעם החליפו מאצ'טות, והראשים מתגלגלים בכיכר העיר.

הראשים המתגלגלים הם בעיקר של אנשי ספרות, משוררים וסופרים. הראש האחרון היה זה של המשוררת נעם פרתום, שבמוסף השכן של העיתון, 'תרבות וספרות', הכתיר אותה המבקר אילן ברקוביץ' למשוררת הלאומית, ושבוע אחר כך נקטל ספר שיריה השני במוסף 'ספרים'. תענוג לעיתון, שתי ציפורי טראפיק במכה אחת! אבל האם נקטל רק הספר או שמא הביקורת הייתה פוגענית בלא צורך? האם מחלוקת ספרותית ותו לא? הרי אנשי ספרות עובדים לשם שמיים, ומקבלים גרושים בודדים על מאמציהם, הלא כן?

ובכן, מתברר כי אצל שוקן מצאו טריק ציני משהו לצרכי יצירת 'טראפיק' במרשתת: משלמים יותר מהתעריף המקובל למבקרים עניים בדרך כלל, כך שכל קטילה יכולה לזכות את הקוטל בסכום כלשהו, בה ניתן לעשות קנייה יפה בסופר. ואם מדובר במסת-קטילה הפותחת את הגיליון, גם אם היא כתובה כמו טוקבק, ניתן אולי לערוך שתי קניות. תאמרו, אלה לא סכומים שיכולים לשחד אדם לכתוב ביקורת קוטלת, ותצדקו. אבל עבור אנשי ספרות עניים למדי, גם שתי קניות בסופר הן לא מעט. כך נולדים להם מבקרים-כוכבים לרגע, כיובל אביבי ויוענה גונן, באים וקוטלים (וזה די קל לקטול, צריך רק לדעת עברית ולכתוב "שטחי") וזוכים במעט מעות וביוקרת כובע המבקר, שמשך שנים איש לא חפץ בו, ופתאום הפך ללהיט.

לצד אותן מעט מעות, המבקר זוכה ליוקרת הקוטל האכזר העשוי ללא חת, העורכת (שבינה ובין ספרות אין הרבה, כפי שאראה מיד) מקבלת טראפיק, ושוקן מקבל עניין בטוקבקים והרבה קליקים המושכים מפרסמים. אז אמנם לא מדובר בתעשייה העושה מיליונים, אבל בכל זאת מדובר בדרך מוזרה לגרוף קליקים על גבם של אנשי ספרות. זוהי ציניות מצערת בהקשר של אמנות. אלו ביקורות שחור-לבן, קריקטוריות, מתודלקות על ידי סגנון פייסבוקי, שמזנות את הספרות בעבור מעות מועט.

הקטילות (חלקן מוצדקות, חלקית לפחות, אבל כתובות בווליום מופרז, מוקצן וציני ובצירוף עלבונות) גורמות למהומת מרשתת, ומובילות רבים שאין להם כל עניין בספרות לפתוח את המאמר, ובעיקר לקרוא את התגובות העצבניות. אחר כך הסופר/ת – משורר/משוררת או מי מטעמו כותב מאמר נגדי, וכך מייצרים טראפיק.

כל הבוקה והמבולקה של מתקפות, מתקפות נגד, משוררים נפגעים מאוד, כותבים עצומות, מהולה בהמון נרקיסיזם של אמנים החושבים עצמם לשיקספירים, אבל אינם אלא כותבים בינוניים ופחות. אבל העצוב הוא, שגם הביקורת הלכה קאפוט בעידן הפרץ-ויזן, כי המבקרים נרקיסיסטיים כמו המבוקרים. כי הביקורות הן בווליום מופרז, ונכתבות כתגובות, כלומר למעשה מדובר בטוקבקים ארוכים, גם אם רהוטים יחסית, בשעה שביקורת צריכה להיכתב מתוך קור רוח. חלון ההזדמנויות של כתיבת ביקורות חריפות וחשובות על ספרות עברית ששקעה בשני עשורים לפחות של נמנמת מרוצה מעצמה הוחמץ, וזאת בגלל תאוות הטראפיק. אמנון נבות, תלמידך מצייר בשחור לבן את העולם, ואין לו רבע מהעומק שהיה לך.

הנרקיסיזם של המשוררים גולש לנרקיסיזם של מבקרים, המשתלבים היטב בנרקיסיזם של מדינת ישראל ושל העומד בראשה, שכן הם התוקפים בנחרצות שטחית כמו השירה אותה הם מבקרים. וכך ויזן קוטל את סומק בתגובה למאמר המחייב את שירת הלז פרי מקלדתו של ערן הדס ב'מעין' של צ'יקי, קוטל את לאור בתגובה לסדרת הכתבות המופרכת של מירון על שירת לאור אצל הציפריה, ותוקף את פרתום בתגובה על קשקוש ה'משוררת הלאומית' של ברקוביץ'. מהומה רבה של ביקורות תגובה, כלומר – טוקבקים. הם אמנם עדיפים על הצפיחית בדבש של גלגול מוסף 'ספרים' הקודם, אבל הם מהומה רבה על לא מאומה, אינם דיון רציני בספרות.

בבורדל הספרותי ניתן לכתוב שרוני סומק הוא "פרא אציל", "יאיר לפיד של השירה", לקרוא לו מתחזה, ללגלג על ששינה שמו מסומך לסומק. על יצחק לאור ניתן לכתוב שהוא כלבלב, ועל נעם פרתום שהיא נרקיסיסטית ומדומה לילדה בת 15 המחוברת לאייפון, "שעושה בחדרה פוזות למצלמה ומדקלמת טקסטים אינפנטיליים". את שלושת המשוררים הללו חשוב לבקר, בהיותם משוררים בולטים הזוכים לחשיפה, ויש גם המון מה לבקר ולטעון נגד שירתם. אני עצמי כתבתי לגבי שני הראשונים שבהם ביקורות חריפות למדי, באחד האתרים הנידחים בהן אני מבקר. אבל בין ביקורת לבין אותם פמפלטים אלימים ושטחיים יש מעט מאוד המעוררים את השיח המיותר, המרחק גדול.

עכברי ספרות יודעים שלא להירתע מקטילות. כאלה היו תמיד, וכך גם מתקפות חדות של מבקרים על אנשי ספרות, מה"בוסר סנוביסטי ואפס מאופס" של קורצווייל הגדול על נתן שחם, עבור בביקורות הרצחניות של אמנון נבות על פחות או יותר כל סופרי ישראל פרט לברנר ולאה איני, ועד לימינו. אפילו קמצוץ של נבזות איננו אסון, פרט למושאי הרשימות, כמובן. אבל נשאלת השאלה האם הקטילה מונעת אגו ורצון להאדרה עצמית, יהירות צינית ממנפת אני בכיכר העיר, או שמא מדובר בקטילה אחראית, קשה, למצער, אבל מנומקת.

כך במוסף 'ספרים מבקר שאינו יודע לטינית ויוונית קוטל את המתרגם שמעון בוזגלו שתרגם משפות אלה, וקובע שהמתרגם "אינו עומד במבחן בוזגלו", ואילו בהמשך בוזגלו קוטל את תרגומיו של שמעון זנדבנק וכותב ש"השירה מוטלת בהן גוססת", כמי שנאנס והופך לתוקפן. אלה מתקפות פנים ספרותיות המנופחות לממדי כותרת בקצה העליון של העמוד הראשון בעיתוני 'הארץ' שישי, ואחר כך מנוצלות גם למטרות קליקים רבים, כאשר לעורכת לא ממש אכפת, לכאורה, מי ומה נקטל, כל זמן שמדובר באושיה מוכרת, איכשהו, בעולם הספרות המתקיים לו בשולי השוליים של התרבות, בימינו.

המהירות הסיטונאית של עריפת הראשים, והנימוקים החלקיים עד לא קיימים בחלק מהרשימות, מותירים תחושת ריק של עולם ספרותי ציני, ממש כמו השבחים בין מקורבים בגלגולו הקודם של המוסף. וזאת שכן לא נוצרת מפה מנומקת של ערכים ספרותיים שראוי להילחם עליהם, אופציות פואטיות מועדפות מטעמים אסתטיים ואפילו אתיים, או רצון לעודד סגנון כתיבה כזה או אחר.

אלה קטילות חגיגיות, עולצות, רועשות, לצרכי טראפיק אינטרנטי. יש בהן לעתים גרעין של אמת, ולפעמים אפילו מדובר בקטילות נדרשות וחיוניות, אבל הווליום המופרז מחריש אוזניים, ולא מאפשר לטיעונים להישמע. שכן מבקר רציני אינו יכול להתייחס בקלות ראש לקטילה. קטילה היא אמצעי הכרחי עבור מבקר, ומבקר שאינו יודע לקטול או אינו מעוניין בכך, מוטב לו שלא יכתוב ביקורות. אבל מבקר ספרותי נדרש למפה ספרותית, מצפן, מאזניים מדויקים, ובעיקר עליו לנמק היטב את טענותיו, וביתר שאת את הקטילות.

לפני מספר שבועות קטל ידידי העורך, הסופר והמבקר רן יגיל את ספרו האחרון של אהרון אפלפלד. אפלפלד אמנם לא היה במיטבו בספריו האחרונים, אבל הקטילה היתה חסרת רחמים, על בסיס טענה לפיה הדמויות שטוחות. כמה ימים אחר כך נפטר הסופר הגדול. נדרשת הבנה ספרותית כלשהי כדי לדעת שאפלפלד במיטבו היה מטאפיזיקון של גלות, ותאר מסעות של גולים נמלטים מהשואה בסגנון כתיבה קיומי/חלומי/אגדי. לכן אין זה הוגן לשפוט אותו על עומק דמויותיו, אלא אם כן העורכת המשלמת טוב יחסית מצפה לקטילה ומהר. ואילו גבריאל מוקד, שאי אפשר להפריז בתרומתו הרבה לעולם הספרות, קוטל פתאום את המחזאי הדגול ניסים אלוני ז"ל על כתבים גנוזים שלו בפרוזה שפורסמו במאוחר וללא התערבותו, שכן הוא מונח באדמה כבר עשרות בשנים. מוקד יוצא בשצף קצף נגד אלוני משל היה זוכה פרס נובל שנחשפת ערוותו ולא מחזאי עטור שבחים ששלח גם ידו בפרוזה (המניע לקטילה הינו ככל הנראה ריב ארוך בין מוקד ליגאל שוורץ, עורך הספר, אבל זאת יכולים לנחש רק יודעי דבר בביצה הספרותית הקטנה).

בארץ הפלאות של (ע)ליסה העולם הביקורתי שחור-לבן, מלחמתי ושטחי. כלומר פייסבוקי למדי, כך השירה המבוקרת בה (פרתום, שאכן ככל הנראה כשלה בחסות מר הירש בספרה השני, ממה שעיינתי ב'סטימצקי') וגם המבקר (שמקצין הכול ומוחק בהתנשאות משל היה בעל אינטלקט חד ויכולת ראייה של שחיתות הקיום המטריאלית של סופרים כפי שהיתה לנבות).

הצד השני של הקטילות הינו ביקורות מהללות, וההלל גם הוא מתלהם וחסר פרופורציה ב'ספרים' המתחדש ורב המרץ: סמי ברדוגו הוא "סופר חד פעמי", ודווקא ברשימה על ספרו לא תמצא אף טענה. ואילו אמנון נבות ז"ל, המבקר הנורא, שיבח והלל את הסופר (המוכשר והחד) בועז יזרעאלי, בצדק, אבל ההלל היה חסר פרופורציה, והגילוי הנאות הרפה שנרשם לא משקף גם קמצוץ ממערכת היחסים הקרובה שהתנהלה בין השניים. לכן, גם הלבן לבן מדי, והשחור אלים. מה לעשות והחיים הם מורכבים, אפורים בדרך כלל, ולא שחורים-לבנים?

בכך משתלב הקו המערכתי באותה מגמת השיח הביקורתי הריק למדי של "העיתון לאנשים חושבים", בנושאים כמו פוליטיקת זהויות, חשיפת ערוות השמאל ועוד. מדובר בשיח שבתוך המחנה, בו כל כותב מבקש להבריק עם עמדה קיצונית יותר מקודמיו, כדי להוכיח את נחרצותו המוחלטת ועמדתו הנחושה, אבל כל זה מונע לא מעט על ידי אגו – הנה, כתבתי ב"הארץ", שמי מופיע ורשימתי מעוררת שיח במרשתת, ואולי אף זוכה ללייקים רבים. השיח משתבלל ומשתבלל ומאבד קשר למציאות, עם טענות וטענות נגד תוך אובדן הקשר בין המסומן למסמן.

מוסף ספרים' של 'הארץ', העיתון החשוב שהוא כמובן גם אולי העיתון אחרון בישראל, ואין להפריז בחשיבותו,  מייצר הגזמות המונעות על ידי תאוות טראפיק של עיתון הנאבק על רלוונטיות במרשתת (מפרסמים, כאמור). פתאום הספרות, אותו פרח מוגן שכבר אינו מעניין איש, מעין דינוזאור שמעניין רק בהיבטיו הסוציולוגיים-רכילותיים בטיולים מאורגנים בעקבות חיי אלתרמן ויונה וולך, המתקיימים בחוצות תל אביב לגדודי חובבי תרבות משועממים, הפכה להיות יצרנית טראפיק! ומשוררים המוכרים בדרך כלל מאה עותקים, קצת יותר במקרה הטוב, הופכים ליצרני קוראים (שטחיים ברובם, חובבי סנסציה) במרשתת, ומעט כסף עבור העיתון של שוקן.

חבל. מזה כעשרים שנה לערך השתתקה ביקורת הספרות הרצינית בישראל, והותירה את מקומה לצפיחית בדבש של מחמאות חסרות כיסוי. היה וישנו צורך אמתי במראה שתוצב מול פני הסופרים והמשוררים, שבמקרים רבים סובלים מזחיחות דעת ושביעות רצון עצמית שאין לה כיסוי. אבל לא כך. ביקורת הינה אמנות רצינית מכדי לסרסר בה בעבור קליקים, וספרות היא אמנות חשובה יותר מהיחס לו היא זוכה כיום בבמה זו.

יובל גלעד.

https://platform.twitter.com/widgets.js

8 תגובות בנושא “מוסף 'ספרים' כמכונת טראפיק

  1. נו, ועכשיו נוסף אופוס 3 למגרפת הטראפיק של 'הארץ' מפרתום, בדמות רשימתו החדשה של מר ברקוביץ', שעלתה באתר העיתון ותופיע בציפריה בסוף השבוע. שם מסביר המבקר שמדובר ב"כוכבים בחוץ" של דורנו, נדרש שוב לסנסציוניות שהצליחה לו כשהשווה את חסן לאלתרמן. אין גבול לציניות רודפת הטראפיק והסנסציות, הקרויה בטעות "ביקורת". אני לא בעסק, בין אם בזה של ציפר שככל הנראה לא יכול לשלם לכותביו, ובין אם בזה של ליסה שיכולה גם יכולה, למרות שלא הצלחתי לברר את הסכומים המדויקים, אבל הם לא רעים כלל, כאמור. ויזן, ציפר, פרץ, גם פרתום, קלחת אחת צינית-קורבנית-סנסציונית שיש מאחוריה מעט ספרות ועוד פחות ביקורת.

    אהבתי

  2. רק הסבר נוסף, גם אם אני המגיב היחיד לפוסטי, פשוט אין ולא היה לי פייסבוק, אז תסלחו לי.
    אז זה עובד ככה: בציפריה לא תמצאו כמעט קטילות, פרט ל'יומן' המביך שנהג לפרסם, עם עלבונותיו המוכרים,
    וזאת, בין השאר, כי ככל הנראה, לכאורה, התגמול הכלכלי שם הוא סכום עגלגל ביותר, או משהו בדומה לכך.
    יוצא דופן הוא ברקוביץ', ידידי לאס אם אסים על כדורגל, שבאמת מגזים על חשבונו הוא כבר שנים,
    בשבחים ובעלבונות גם יחד, כדי לעצבן את קהילת המשוררים, שהינה למעשה הקהל היחיד שלו,
    וכדי לקבל תשומת לב. והוא גם אוהב שירה באמת, ולכן משלם מחירים מסוימים. אבל מרבית הכותבים במוסף התרבותי רק שמחים ששמם יהיה בעיתון, ובוודאי משוררים שתמיד מוכנים, למצער, לספק את מרכולתם בכל במה ובחינם.
    לעומת זאת, כדי לקטול, צריך לשלם מחיר: מרבית המבקרים הם אנשי ספרות, משוררים וסופרים, וכל קטילה מרחיקה אותך מהפרס הבא. אבל, אם המצב הכלכלי גרוע מספיק, ואני מכיר היטב כמה וכמה מהאנשים הרציניים הכותבים ביקורות בליסיה, ואת מצבם הכלכלי, אז אין ברירה: העורכת רוצה טראפיק, קטילות מביאות טראפיק, ומקבלים כסף.
    כך נוצר לו המצב החברתי הקלאסי והמוכר היטב: העשירים והבורגנים משועשעים מהשיח הקטלני במוסף, בעודם אוכלים עוגות או סושי, והעניים (המבקרים) קוטלים עניים אחרים (משוררים וסופרים) להנאת הקהל הרחב (מקליקי הטוקבקים וקוראיהם).
    אז שוב,
    אינני יודע את הסכומים המדויקים, נאמר לי סכום שזכה לדיונים משעשעים בפייסבוק, בהשתתפות מר שוקן עצמו,
    ועבור מוסף דה-מרקר הניאו ליברלי קפיטליסטי המנסה לעגל את המרובע ולמצוא קפיטליזם הומני, מדובר בסכומים פעוטים. .וצ'יקי אמר לי בצדק שעוול אי התשלום על שירה לא צריך לגרור עוול אי תשלום על ביקורות.
    ואני אומר, כמי שיודע את ערכם של אלף ש"ח וכמות העבודה הנדרשת כשאתה איש ספרות אבל מסרב להתפרנס מספרות (כתבתי בחיי עשרות ביקורות ואף מאות, בלא לקבל עבורם שקל אחד בודד, בכתבי עת שונים ובאתרי מרשתת), שהסכומים האלה מפתים את מי שחשבונו ריק לגמרי. מפתים לקטילות, כי זה הקו של "המערכת" (אם להשתמש בלשון יפה).
    צריך להיות הגון ולומר שאולי העורכת מחבבת ביקורת, וישנו צורך עמוק בביקורת ספרות. אבל כדי לערוך ספרות היא צריכה לדעת להבדיל בין משה דור ז"ל לשלמה אביו יבדל"א, שני משוררים טובים מאוד, שיותם ראובני באחת מרשימותיו בלבל וכינה אותם שלמה דור ומשה אביו. אולי טעה, ואולי אינו מכיר אותם וממילא איזכר אותם במילה בלא כל התייחסות. אבל עורכת היתה צריכה לעלות על הטעות, ולו במאוחר, ולהוסיף תיקון טעות. אבל מי בכלל מכיר את אביו הזה? אז מה אם הוא מתרגם וכותב שירה טובה עשרות שנים? הוא פרתום, האביו הזה?
    והקטילה המשפילה את אפלפלד ימים לפני מותו, דבר חמור בהרבה, להבנתי, מויכוח הפרתום והמניפולציות הרגשיות אחרי הקטילה הריקה של מר ויזן, שהחמיץ הזדמנות להיות אפקטיבי עם קטילה יותר מושכלת ואמינה.
    כי אחרי הכול, מבקרים מחפשים את האמת. האמת קיימת, לדידם של היוונים, וניתן לראותה ולגלותה. גם אם נדרשת הכרה עצמית. והאמת היא שבמרבית ספרי השירה הנידונים בחוצות יש כמה שירים טובים, לא מעט בינוניים והרבה גרועים. זה הכול. שירה היא עבודה במילים, וצריך לחשוף את הצירופים שעובדים ואת אלה שלא. אבל עבודה מקצועית שכזאת משעממת קורא עיתונים רגיל המחפש רכילות וסוציולוגיה, לכן נדרשים לרמה האישית של המשוררים: סומק מתחזה, לאור כלבלב, פרתום נערה צעקנית וכו'. הדימוי הפך להיות המדיום, ולא השירים.
    אבל העיתונות, למצער, ואני אוהב עיתונים פיזיים, ואפילו רוכש במיטב כספי מדי פעם את ידיעות ואת הארץ בשישי, במשבר כלכלי. השאלה היא האם עליה להזנות עצמה, או שמא לשמור על זקיפות קומה, תוך הצמצטמות כלכלית וכך תשרוד או שלא. מוסף 'ספרים' בימינו מציע תשובה ברורה – טראפיק ועוד טראפיק, בכל מחיר. כלומר, עברנו לפייסבוק, לטוקבקים, אולי בהמשך גם לסטורי, במקום עיתון. ואת העבודה יעשו דווקא מקצועני ספרות כגבריאל מוקד ורן יגיל.
    אבל מעבר לכסף, ומעבר לטראפיק, האמת המצערת עבורי, כאיש שמאל, היא שעיתון 'הארץ' הוא בימה צינית מכף רגל ועד ראש. צינית ההתייחסות לספרות ולאמנות, צינית ההתייחסות לקשיים כלכליים מתוך עמדה ניו ליברלית של גיא רולניק וחבריו, צינית ההתייחסות ל"עם ישראל" וימניותו הפאשיסטית הכרוכה גם בטיעונים ברורים נגד תהליכי השלום המזיקים שהתנהלו, צינית כלפי דיבור אנושי באשר הוא.
    כי 'הארץ', כמו השמאל בכללותו, שקע ב'שיח' – שיח על מזרחיים, על פלסטינים, על ביבי, על נעם פרתום, על מי טו ופמניזם, כלומר שמאל ליברלי צדקני ושמרני מאוד בבסיסו, בורגני בדרך כלל. וביקורת קוטלת של משוררת מוכשרת שמעדה לכדי התנפחות האגו למימדים מפלצתיים איננה ביקורת מורכבת, היא ביקורת מובנת מאליה, בורגנית, שנועדה לנפח את האגו של המבקר.
    'שיח' הוא מטבעו דבר ציני, רחוק מהחיים. הוא עוסק במסמנים אבל הולך ומתרחק מהמסומנים. כך נוצר ויכוח על פרתום וויזן בשדה הספרות המתרחב פתאום ומשיק לכל מיני אנשים שלא פתחו ספר מאז 'השיבה מהודו' לא. ב. יהושוע, ולכל אחד יש דעה נחרצת. זה שיח. לא ביקורת. אין כאן ויכוח פואטי, יש כאן רעש שאינו מאפשר עוד קיומה של ביקורת הוגנת, מאוזנת, חריפה כשצריך, אבל רק כשאין ברירה. משך שנים לא התקיימה ביקורת ספרות בישראל, אלא רק בכמה כתבי עת הנקראים על ידי מאה איש בתל אביב, ובהם פרסם אמנון נבות. כיום, בעקבות ליסה פרץ, ביקורת הספרות היא נחלת רבים במוסף 'ספרים', אבל היא מטונפת בפלקטיות של שחור (פרתום) ולבן (המבקר האמיץ ויזן) וכיוצא באלה.
    ומטונפת, כן, גם בצורך להתפרנס מספרות, שתמיד הוביל לכל מיני נבלות כאלה ואחרות (מקרה אפלפלד, שוב). נבות, שרבים מהכותבים השוצפים כיום הינם צאצאיו (ויזן כמובן, אורין מוריס במידת מה, ואחרים במרחק גדול יותר) לא התפרנס מספרות. הוא העדיף להיות שומר חברת חשמל מאשר לערב בין כסף לביקורת. הוא גם היה קורבניסט לא קטן, ומרר רבות על מר גורלו. אבל לא מכר את נשמתו בעבור איקס שקלים למילה.
    ותודה למתי על האכסניה.

    אהבתי

  3. בינתיים בווינט: "יזמים מארה"ב מתכננים להשקיע 400 מיליון דולר בפארק בסגנון "מג'יק קינגדום". התכנון: רכבת הרים תיסע בין ספרי מורשת ענקיים". לונה פארק של ספרים! אז ביקורות שחור-לבן זה קלאסה

    אהבתי

  4. קוראת אורחת, איזה דיכאון.
    וגם הרשימה המעניינת.
    לא נותר אלא להשתבלל עם ספר בחדר, ולהתעלם מהצעקות בחוץ.

    Liked by 1 person

  5. טוב, כתבתנו בשטח, כלומר אני, ממשיך לעדכן. אולי אעשה מזה מנהג שבועי אם מתי לא יתנגד והמקום בשרשור לא יגמר…
    אז אצל ליסה השבוע, רק היום, קראו קראו!
    אורין מוריס קוטל (בשפה יפה אמנם) את ספר המסות האחרון של לאור בליסיה, אחרי שזה זכה להלל מופרז
    בציפריה. אותו טריק של ויזן-ברקוביץ'-פרתום, שחור לבן, טראפיק. אז הנה האמת: לאור מסאי מבריק, המיטיב לחבר בין פוליטיקה לספרות, אבל הוא גם נוטה
    להשטחה ספרותית במסותיו, ומגייס את טענותיו לאידאולוגיות שלו. מה שלא אומר שהמסות מחורבנות,
    כפי שטוען הטראפיק, וגם לא מעולות. מיטבו כמסאי, אם מישהו במקרה מתעניין בזה, הינו ב"אנו כותבים אותך מולדת", ובניתוחו את ס. יזהר.
    אז שוב יש לנו שחור (מוריס) ולבן (יפתח אשכנזי). נו, מה נעשה, מי צודק? או, בואו נחולל שיח!
    מה לעשות, האמת היא אפורה – לאור מסאי מוכשר ומלא בעיות! כמו שירתו.
    שיח במרשתת, בסטורי, בפייסבוק, אפשר גם להתייחס להאשמות ההן וכו', יש מה לעשות!
    אין צורך להיאבק בשחיתות, לספר על חצי מעם ישראל שחיים משכר של פחות משבעת אלפים ש"ח,
    או על המצב בעזה. יש לנו שיח! (ציני, אבל לא נורא).

    ועוד בליסיה השבוע! גפי אמיר וננו שבתאי קוטלות!!!!!!!!! איזה סופרים מתורגמים, הו, הם משקשקים!
    תאוות הקטילות כל כך גדולה (וכנראה גם התשלום לא כל כך קטן) שכולם מגישים לעורכת מנחות קטילה,
    גם אם מדובר על איזה גברת הריסון או מר פנטינגטון שתורגמו לעברית, לעולם לא יקראו את הביקורת,
    ולמי בכלל אכפת? הניסיון הוא להזהיר את הדודות בסטימצקי שקונות את הספרים הגרועים האלה מלכתחילה?לאלוהי הטראפיק אכפת. בשם השם, נעשה ונצליח ונעלה לאל הטראפיק עוד כמה קורבנות,
    בעיקר אם הם הם גויים, אז בכלל לא נורא.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s