מלוא מובן האופק: על הספר לשבא סלהוב "מסות על אמנות ויהדות"

 

שבא סלהוב וערן גורדין בהשקת ספרי. צילום: יאיר בן חיים.

 

שבא סלהוב: מסות על אמנות ויהדות, רסלינג  ,246 עמ'

בין השנים 2006 ל-2008 ערכתי ביחד עם בת שחר גורפינקל את כתב העת 'הכיוון מזרח'. בכל גיליון ניתן דגש על אמנות פלסטית. ובכל זאת שמנו לב שהביקורת לא התייחסה לדימוי כפי שהתייחסה למילה. בגיליון האחרון שערכנו, שיוחד לקומיקס חברתי ופוליטי בישראל, התחלנו בשורה של דימויים ורק לאחריהם בא פתח הדבר. הרעיון היה להפגיש קודם את הסמלים ואחר כך את המילים. אך המילים הן סמלים, והסמלים הם מילים. רצינו שהסמיוטיקה תיקרא לפני שיינתן ההקשר. אך אין סמיוטיקה בלי הקשר, בלי קווי שבר שמתוכם היא צומחת, ומתייחסת לקונפליקטים או לתזוזות טקטוניות בין אסכולות שונות ותפיסות עולם.

 

הספר מסות על אמנות ויהדות של שבא סלהוב, מעניק לציור, לרישום, לדימוי, למיצב, לשירה, לתרבות, הקשר מרובד במיוחד.

התודעה של סלהוב אינה מתעלמת מההקשר שבתוכו נוצרה היצירה, אך מעניקה לה אופקים חדשים. וכשאני כותב את המילה "אופק", אני מתכוון למלוא המובן של האופק, שהוא לכאורה נתפס בעין האנושית, אך לא באמת ניצוד בחכת הספינות או המדע או שניהם. האופק הוא קו ישר של מפגש בין שמים ומים, שאי-אפשר לגעת בו ולא ללכוד אותו, אך אפשר לכותבו.

האמנות בישראל נתונה בתוך מעגל מצומצם של מבקרים, פרשנים, אוצרים, אמנים וקוראים. אך הכתיבה של שבא סלהוב על אמנות היא טוטאלית, ואינה מוטרדת מהגבולות הקשיחים של הכתיבה והקריאה על אמנות. היא נמצאת בתוך שיח של אלפי שנים, עושה שימוש בפילוסופיה, בתיאולוגיה, בפוליטיקה, בתרבות ובשירה בכדי לפענח את הקשר שבין אמנות ואמונה.

המסות ואחרית הדבר של מיכל בן נפתלי, מציבים פסגה מבחינת האפשרות לכתוב על אמנות. פסגה מלשון עומק.

הכתיבה על אמנות בישראל ניסתה לחלן את שדה הפרשנות. גם האמנים עצמם נטו להתרחק מהלאומי, מהדתי, מהאתני וכד'. האוצרים, האספנים והמוסדות המוזיאליים – היו שבויים במבט המורכב של הציונות, שמצד אחת עשתה שימוש בתנ"ך כהצדקה לחזרה לארץ האבות, ומצד שני, ראתה עצמה כסוג של מודרניות חדשה – ללא תקדים בחיים היהודיים – שהיא שיבה למשפחת העמים האירופית. חזרה בזמן, חזרה בהיסטוריה, ביטול הגלותיות והמצאת גוף לאומי חדש. הכתיבה של סלהוב מחזירה את ההקשרים התיאולוגיים, האמוניים, ובאמצעות פואטיקה ייחודית לה, מכוננת את המבט אל הקדוש ומציבה צומת של שלוש שפות: האקדמית, הפואטית והתיאולוגית/אמונית. הספר על האמנות הוא גם ספר על השבר היהודי במאות האחרונות, והוא מתרחב ומתכווץ בין העולם היהודי שלפני השואה ולאחריה. הוא נוגע בשאלה היהודית באירופה ובמזרח, אך גם בזהויות חדשות שקמו לחיים בישראל: השאלה הפלסטינית והשאלה המזרחית. שדה האמנות, על מרכיביו – הסמל, הדימוי, הסמיוטיקה, האוצרות, המוסדות האמנותיים, וכל המבט בין הצופה לבין היצירה במוזיאון – משמש חכה המכוונת להעמיק לעבר השאלות הקשות ביותר. שבא סלהוב נוכחת בספר כמשוררת, ומנסה, בקולה הפואטי, לתפוס את הבלתי אפשרי, המתחמק מהמשגה. יש לה יכולת נדירה לבחון לעומק נקודה בזמן ובו בזמן גם לראות את התמונה הכוללת. כתיבתה דורשת קריאה חוזרת, נכנסת ויוצאת מהפרדס, אך בלא פגע.

בעקבותיה התחלתי גם אני לכתוב על אמנות, אך מעולם לא הצלחתי לקפוץ לתוך הים הסוער ולחצות אותו באותה כתיבה בטוחה ויציבה. נשארתי בבריכה של הילדים, מעריך את גלישתה של סלהוב על גלי ההיסטוריה ובחזרה, ובידה מסה חדשה, נדירה ביכולת התפיסה של ההמשגה (כמו במתיקות שירתה). ישנם באקדמיה כותבים ברמה זאת של כתיבה, אך הם נתונים בגבולות הפרופסיה שלהם, מבלי לגעת במיסטיקה שהיא קצה הרציונליות, או בשירה שהיא קצה התפילה, או בתפילה שהיא קצה האמונה, שהיא קצה האמנות, וחזרה חלילה.

דני קרוון, מעבר, מחווה לוולטר בנימין, 1990-4 פורטבו, ספרד מקור: By Wamito (Own work) [Public domain], via Wikimedia Commons
דני קרוון, מעבר, מחווה לוולטר בנימין, 1990-4 פורטבו, ספרד
מקור:
By Wamito (Own work) [Public domain], via Wikimedia Commons

החלום שיוסף לא פתר במצרים

הספר מוקדש לאמה של שבא, מלכה סלהוב לבית ימין-מכלוף ולרחל גורדין לבית גורביץ-שולמן. ההקדשה האישית של אשה לנשים המשפיעות בחייה, מציעה ענף מטריאכלי של ידע. ומעבר לדף, שני הציטוטים המובאים כמוטו: הראשון,

"המילה 'אני' תהיה ה'שיבולת' של האנושות" (מרדכי מרטין בובר, בסוד
שיח, הוצאת מוסד ביאליק, עמ' 94.)

מוטו זה דן בציר של היחיד שעולה משדה המחשבות כשיבולת, והוא מודע למיקומו בשדה המילוני של יצירת הידע. המילה היא האני. ממנה תיווצר התרבות שהיא השיבולת. אך לא בכדי הדיון בסמל המצרי העתיק של השיבולת במסה "הגן אשר מבעד לזכוכית: זית, ס ַאב ַר וצבר בעבודתו של דני קרוון", חושפת את העיוורון. יוסף ידע לפתור את חלומות פרעה, אך לא ידע שעמו ידרדר לשעבוד מצמית. כלומר גם חוכמתו הגדולה לא עמדה לו. במילים של סלהוב:

"אך מי שקורא את הסיפור הנמשך והולך מחלומות פרעה בפרק כ"א בספר בראשית ועד פרק א' של ספר שמות, מגלה כי לחוקיות השפע והחורבן ישנו עוד מעגל של מימוש: מימוש שבו נהפך השפע למקור של קללה וחורבן" [שם, עמ' 226.]

מתוך כך אנו למדים דווקא על החזיונות הפלסטיים המודרניסטיים: "חזיונות אלה הם לעולם פרגמנטריים, שברים או רסיסים של תמונה גדולה שאותה אין לפענח." זהו המתח הנפלא בכתיבה של סלהוב. היא מפענחת מה לא מפוענח, מחברת את הלא ידוע בין עשורים של זמנים רחוקים וקרובים.

המוטו השני – "המפנה שחל בתודעה האסתטית של האדם המערבי, ובייחוד תפישת הפנומן האסתטי בחינת 'סף' או תופעה, אשר עם היותה 'שרויה בתוך עצמה' היא מרמזת כבר 'מעבר לה', הוא בעל משמעות רבה לגבי דרך הבנתה של התלות בין אמנות לאמונה" [משה שוורץ, שפה, מיתוס אמנות: עיונים במחשבה היהודית בעת החדשה, ירושלים: שוקן].

המוטו מסמן את היקום שבוראת סלהוב. היא מבנה מחדש את היהדות כשדה שמתוכו נולדות המודרניות, הפוסט מודרניות, הלאומיות, הפוסט לאומיות, האשמה, הבושה, החרטה והגאולה.

הדברים התפרסמו לראשונה בעיתון 77, גיליון 399. 

צפו: אירוע מיוחד לספר באוניברסיטה העברית בירושלים

מושב ראשון: יו״ר: מיכל בן נפתלי מברכים: אברהם שפירא (פצי) אלי פטל

 

מושב שני
יו״ר: גלילי שחר
יוסף שוורץ

מושב שני
יו״ר: גלילי שחר
שמעון אדף

מושב שני
יו״ר: גלילי שחר
דוברים: עדי שורק

מושב שני
יו״ר: גלילי שחר
מברכים: שמחה שירמן
מיכאל גורדון

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s